"לנפש אין פרוטזה": הלומי קרב נאבקים בסטיגמה

"כן, אני אופטימי, ואני אפילו מצליח לחייך, לצחוק, לפחד ולעתים להזיל דמעה", הוא אומר, "אך הסיפור שלי יוצא דופן. הדרך שנפגעי הלם הקרב נאלצים לעבור ארוכה, משובשת ולעתים מייאשת. למרות ההתפתחות שחלה בשנים האחרונות, השלטון והציבור בארץ עדיין חייבים לעבור שינוי משמעותי ביחסם להלומי הקרב, שהסטיגמה מוטבעת כאות קין על מצחם. לא קל להתמודד איתנו ועוד יותר קשה לחיות איתנו", הוא מסכים, "אבל כדאי לאמץ את היתרונות שלנו ולהתרגל אלינו".

"אין מפלט מהזכרונות והקולות". לוחמי צה"ל בלבנון (צילום ארכיון: איי.פי)

"אנחנו אחים לנשק - וגם לצרה הזו"

34 שנים עברו מאז נפגע חיים חזן, לשעבר נציג נפגעי הלם הקרב בארגון נכי צה"ל, אך הוא עדיין מתקשה לשמור על חזות שלווה כשהוא מדבר על יחס החברה והמוסדות להלומי הקרב. "כולנו לחמנו למען מטרה נעלה", הוא מתקומם, "ולו ניתן היה הייתי בוחר לאבד יד או רגל ולא בפגיעה הזו. היא מבישה, וגוררת רגשות אשם כבדים על שלא הייתי גבר קשוח דיי לעמוד במראות שדה הקרב, במראות אחינו לנשק שאבדו", הוא ממשיך. "התמונות הקשות אינן מרפות, ובמהלך השנים הזכרונות והקולות הופכים למציאות קשה שאין ממנה מפלט. החברה הישראלית רגילה לסיפורי גבורה שזוכים לתהילה, החללים מוזכרים בעצרות ובטקסי זיכרון, אך מי זוכר את אותם חיילים ששרדו את התופת ונותרו נכים פיזית או נפשית לשארית ימי חייהם? מדוע אין יום הצדעה לנכי צה"ל, יום אחד בשנה שבו תזכור מדינת ישראל את נכי מלחמותיה?".

חזן, אב לשניים וסב לשלושה, מצליח גם היום לישון רק שעות מעטות מדי לילה, ואת קרוביו ממעט לשתף במה שעבר עליו. "אני מבין את ניצולי השואה ששתקו ולא דיברו על מה שעבר עליהם. הם רצו להתרחק וגם אנחנו כאלה, לא מדברים", הוא מסביר מדוע בניגוד לנפגעי הלם קרב רבים הוא מוכן להיחשף. "אני מספר בגלוי

על מצבי במטרה אחת: להגביר את התודעה הציבורית לאותם חסרי מזל שספגו את הפגיעה הקשה הזו. הלום קרב חי את חייו ליד החיים, לא איתם", הוא מוסיף, ומציין כי זה עשור הוא מקדיש את זמנו לסיוע בהתנדבות לנפגעים.

תקופה ממושכת ניהלו חזן וחבריו מאבק ברשויות, ורק בשנת 1999 הצליחו, בעזרת חברת הכנסת זהבה גלאון, לשנות את הגדרת מצבם של נפגעי הלם הקרב מקטגוריית חולי נפש לנפגעי PTSD. "אי אפשר לצאת מזה", הוא מסכם בעצב, "אבל העזרה לאחרים מחזיקה אותי. אתה עוזר לחבר והוא ממשיך ועוזר הלאה. אנחנו אחים לנשק - וגם אחים לצרה הזו".

לשבור את מעגל הבושה

15-10% מכלל הנפגעים במלחמה הם נפגעי תגובת קרב, מעידים הנתונים. המחקר בנושא, שהחל כבר בשלהי מלחמת העולם הראשונה, התפתח מאז בכיוונים רבים, אולם למרות שהתופעה מוכרת כבר כמעט מאה שנים עדיין נדמה שמצבם של הפגועים אינו מתקבל בהבנה. חלקם אינו מסגיר פגיעה גופנית כלשהי, אחרים ממשיכים לתפקד כרגיל למראית עין. תא"ל במיל' רוני מורנו, ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, מודע למחסום הבושה שעדיין אופף את הלומי הקרב ומונע מרבים מהם לבקש עזרה.

"רק בעקבות המלחמה האחרונה פנו אלינו כבר למעלה מ-300 לוחמים, וכנראה שנגיע להרבה יותר כיוון שהתסמונת מתפרצת גם שנים לאחר האירוע", הוא אומר. "אגף השיקום עורך מבצעי פרסום באמצעי התקשורת במטרה להעלות את המודעות אצל חיילים שייתכן ולקו בטראומה או בהלם קרב, ובמקביל מבצע התערבות מכוונת ביחידות בהן  נתקלו החיילים בסיטואציות קשות במהלך הלחימה". עם זאת, מורנו מודע גם לטענות נפגעי הלם הקרב כלפי המערכת, ומסביר כי אנשי האגף מנסים לשפר את היחס והטיפול בם. "חבל לי על כל אלה  

שעדיין סגורים בבית וסובלים, אני רוצה לשבור את מעגל הבושה ולעורר מודעות ציבורית וקבלה לנושא", הוא מציין.

אך מאמציו הכנים של מורנו כבר לא יועילו לא', הלום קרב שאינו מוכר להתראיין בשמו המלא. "על מה את רוצה שאספר לך? על הסיוטים בלילה, כל לילה? על השתייה והגראס שמצליחים, אולי קצת, לעמעם את הכאב? על מערכות יחסים שהרסתי? על הגירושים? על החברים שמסתכלים עליי ולא מבינים איך בחור צעיר ובריא לא מסוגל לצאת מהבית? מה זה כבר ישנה?", הוא שואל-משיב בייאוש. "הפיצויים שקיבלתי ממשרד הביטחון לא יעזרו לי לחזור להיות האדם שהייתי פעם. עד שלא ישתנה משהו בסיסי ביחסה של החברה בישראל אלינו, המצב יישאר כמות שהוא. אני רוצה שלא יסתכלו עלינו כעל חולי נפש אלא כעל גיבורים", הוא מבקש בכאב. "זה בדיוק מה שאנחנו - גיבורים שהקריבו את נפשם על מזבח המדינה".