אינטליגנציה הורית: הורים, תפסיקו להציק לילד

בראשית תקופת ההכשרה הבורגנית שלי, נזדמן לי לגור לזמן מה ברמת אביב. אחר צהריים אחד, כשבתי היתה בת חצי שנה, התגלגלתי איתה אל הסופרמרקט השכונתי, צעדתי בטוחות פנימה – ונקלעתי למציאות הזויה. מימיני ומשמאלי דיברו אימהות אל עולליהן אנגלית רצוצה במבטא ישראלי כבד.

"וואט איז דה קולור אוף דה בוקס?" חקרה אם צעירה את בנה, שהתעלל בערימת קופסאות קורנפלקס והחזיר לה מבט תינוקי תוהה. שמרתי על דום שתיקה, מחשש שהעברית שבפי תסגיר פרימיטיביות וחוסר השקעה משווע בילדה. שילמתי ויצאתי.

אתם ובייבי ארכימדס

אין להכחיש. הורים מודרנים טרודים תכופות בניסיון להניף את הילד מעלה מעלה בסולם האיי-קיו. ייתכן שרובם חולקים את אותה הנחה בסיסית סמויה: אינטליגנציה גבוהה קשורה באופן כלשהו להצלחה בחיים.

גנטיקה זה מבאס

אי אפשר לזרז אהבה ואינטליגנציה

האינטליגנציה לא ממש משתנה. בקריאה ראשונה, המשפט הזה נתפס כהפגנה טהורה של אהבלות (קרי, היעדר אינטליגנציה). "לא משתנה?", תתמהו. "תינוק אנושי הופך תוך שנים ספורות מייצור חסר יכולת תקשורת כלשהי - לדרדק מדבר, קורא, כותב ומנג'ס. אם זה לא שינוי, אז מה כן?"

לא לכך כוונת המשורר. הכוונה היא שמבחינת מעמדך היחסי באוכלוסיה, אתה נותר פחות או יותר באותו מיקום בדירוג - בילדותך ובבגרותך. למרבה הפלא, גם השהות בת 12 השנים במערכת החינוך הפורמלית לא ממש מזיזה לנתון הזה. אחד המחקרים החשובים בתחום הראה שסדר ציוני המשכל בקרב ילדים שעמדו להיכנס לכיתה א' כמעט שכפל את עצמו במדויק כשחזרו על המדידה בסוף כיתה יב'. בלשון ציורית, גם אם השקענו, למדנו וטיפסנו במעלה הסולם, עדיין יש סיכוי סביר שניתקל בישבנו של זה שהיה מעלינו קודם...

זוכרים את מה שפיזמו דיאנה רוס והסופרימס? אי אפשר לזרז אהבה. אז זהו, שגם בכל הנוגע לאינטליגנציה העיקרון הזה תופס ובגדול. צפייה של ארבעים דקות בבובות סמרטוטים עולות ויורדות לצלילי החמישית של בטהובן לא מזיזה את האיי קיו לשום כיוון. לכל היותר היא תספק לאימא המותשת כמה דקות של הפסקת אספרסו (מטרה חשובה לכשעצמה).

אני לא יודע באיזה ג'אנק כאילו-מחקרי עוטפים המשווקים את אותם מוצרים, אבל עד כמה שידיעתי מגעת, כמעט שום תוכנית התערבות שנוסתה בעולם להאצת האינטליגנציה לא הצליחה להשיג שיפור מתמיד לטווח ארוך. פיתוח של יכולות שכליות דורש תהליך ארוך, סיזיפי, ונעדר תוצאות מיידיות.

זה מאוד לא סקסי, זה מצטלם גרוע, אבל השקעה יומיומית ומתמדת, שמחוברת לעולם התכנים של הילד ומתמתחת על גבי שנים היא כנראה האופציה היחידה לשפר תפקוד שכלי באופן שיישאר יציב לאורך זמן. אגב, אחת הדוגמאות הקלאסיות לתהליך כזה מוכרת יותר בשם בית ספר...

מה שאתם כן יכולים לעשות

שורה תחתונה? נצטרך להניח למחול ההיסטריה סביב באך, מוצרט, ברהמס או כל אירופאי חמור סבר הניבט מתוך איור שחור-לבן. תיהנו מהגאונות שלהם בזמנכם הפנוי. בינתיים, לא יקרה שום נזק אם העולל שלכם ייחשף מדי פעם לאיזה דיסטורשן בריא. כך למשל, בכל יום שישי אני ושני הילדים מתחרעים בסלון לצלילי "היהודים". אני לא יודע מה זה עושה לאיי-קיו שלהם, אבל זה לבטח אחד הרגעים המאושרים שלהם (ושלי) במהלך השבוע.

האינטליגנציה לא כל כך חשובה. ואחרי שהפכנו והפכנו בנושא, חובה להזכיר בטון שפוי – אינטליגנציה היא לא כל הסיפור. סקרנות, אסטרטגיות למידה, מוטיבציה פנימית, יכולת התמדה במשימות עד תומן וכישורים חברתיים – כולם מרכיבים קריטיים לא פחות בהצלחתו העתידית של הילד, ובניגוד לאינטליגנציה, אותם כן אפשר לשפר בהתערבות אחראית וזהירה.

העלאת ציון האיי-קיו במבחן משכל סטנדרטי מ-100 ל-107 אולי מעניינת ברמה המחקרית או התיאורטית, אבל היא חסרת חשיבות פרקטית ממשית. בואו נכוון את האקדחים שלנו למטרות שאפשר להשיג, במקום להילחם בטחנות רוח על גבם של הקטנטנים.

והפרופסור הזקן שלי מהבי-איי היה אומר: רק כשאתה מכיר לעומק את הסטטיסטיקה, יש הסתברות שתנצח אותה...

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.