החולה המדומה

כחצי שנה לאחר הניתוח הראשון ישבתי במשרדי, חושב על מכר שנפטר מהתקף לב בעיצומם של טיפולים כימותרפיים. שבוע קודם לכן ילדתי התקשרה לספר לי עליו, ושנינו לא יכולנו לעצור דמעה או שתיים. לפתע חשתי דקירה חדה בצד השמאלי של חזי, הנחתי את כף ידי עליו ולחצתי על-מנת להקל על הכאב - שדווקא התגבר. למרות שידעתי שמתים ממחלתי, עדיין לא הייתי מוכן נפשית לכך, הרי הבטיחו לי שאחזיק מעמד כמה שנים. היה לי חם, התחלתי להזיע וידי השמאלית החלה לכאוב, ממש כמו שקראתי. התלבטתי אם להזעיק ניידת טיפול נמרץ או לבקש מחבר שיסיע אותי לבית החולים בו הייתי מטופל, מרחק שעתיים נסיעה.

בדמיוני, כבר ראיתי את עצמי שוכב כמעט מת בבית החולים בצפת, ושומע את שתחיה בוכה בטלפון. "רק פעם אחת נסעתי לשם איתו", התייפחה חרישית. אחי הציניקן, ששמע שעליו לנסוע דרומה, לקחת את זוגתי ולחזור לצפון הרחוק, קילל

חרישית. מה פשר חוסר ההתחשבות הזאת? לא יכול היה להתפגר קרוב לבית, לעזאזל?

הרפיתי מחזי והרמתי את שפופרת הטלפון כדי להתקשר הביתה, ליידע את שתחיה במצבי. משהו מנע ממני להזעיק חבר או אמבולנס, נראה לי מוגזם למדיי. אלא שהכאב החד בחזי שכך מעט ברגע שהפסקתי ללחוץ עליו. הכנסתי את היד לכיס וקפאתי לשנייה. מצאתי שם קיסם שיניים חד שהצליח לחדור מבעד לחולצה, הגופייה והעור, ולהינעץ בבשרי. שלפתי אותו מיד והשלכתיו לפח, וכבאורח פלא יד שמאל חזרה לתפקד ורק הזיעה נותרה: מתברר שהמזגן החלש לא יכול היה לקרר את החדר הגדול. התקף הלב המדומה היה כלא היה, ולי רק נותר לצחוק מהמצב שאליו נקלעתי.

ערב קיץ נעים, אני רובץ בכורסה מול הטלוויזיה ומבחין שראייתי אינה חדה כשהיתה. הכתוביות מטושטשות ואיני יכול לזהות את הפרצופים הנשקפים אליי מן המרקע. אני מבכה את מר גורלי וחושב אם ללכת לאופטומטריסט כדי לבצע בדיקה נוספת. לא מזמן רכשתי זוג משקפיים חדש שלהן עדשות דקות ויקרות, ודמעות של עצב עולות בעיניי בחושבי על מצבי האומלל. כמה אני עוד צריך לסבול ולפטם את המחלה במיטב כספי?

אחת התופעות הנפוצות לאחר הטיפול הכימותרפי היא היחלשות השמיעה והראייה. עם השמיעה אני מסתדר דווקא לא רע, מה כבר נשאר לנו לשמוע בימים טרופים אלו, חדשות לעוסות ומרגיזות. והראייה? אני מוריד את המשקפיים כדי לנקותם, רק בכדי לגלות שזה בעצם הזוג המיועד למחשב, ולפיכך איני רואה טוב למרחק. שוב אני מחייך וצוחק, באיזו קלות אני נופל למלכודת הרחמים העצמיים ולמחלות המדומות הנלוות של הסרטן. 

מסתבר שאימוץ תופעות לוואי מפחידות אינו חדש, וחלק גדול מהחולים בסרטן חווים אותו מדי פעם. לפיכך, הצוות הרפואי המטפל בהם מקפיד שלא לפרט מה טומן בחובו השימוש בתרופה חדשה.

תופעת לוואי אחרת שנמנעה ממני היא חוסר תיאבון. משום מה מייחסים לחולי סרטן דימוי של רזון חולני. שתחיה, הנגועה גם היא במחשבה, הקפידה להאכילני וערמה על צלחתי מנות שפועלי בניין לא היו מתביישים בהן. אני, מצדי, טרפתי כל מה שהונח לפניי מבלי לחשוב על התוצאות, ובין הארוחות אכלתי גם פירות, גלידות

ופיצוחים. יום אחד עליתי על המשקל וראיתי שהוספתי לא מעט. זה לא היה אסון גדול, אלמלא העובדה המרה שאת התרופה הביולוגית היקרה בה השתמשתי קונים לפי משקל החולה.

אבל בפעם היחידה שבאמת קרה לי משהו שהצריך נסיעה דחופה לחדר המיון, נשארתי בבית שאנן וחסר דאגה. זה היה באחת השבתות, הרגשתי כאב בשוק רגל שמאל ולא ייחסתי לכך חשיבות רבה במשך ימים מספר. כשהגעתי למכון ודיווחתי על הכאב לאחות האחראית ננזפתי קשות, נשלחתי למיון בבהילות ומשם לאשפוז דחוף במחלקה הפנימית. הסרטן נוטה לפתח קרישי דם שבהגיעם ללב או לריאות, הם קטלניים כמו כריש בים הנתקל במתרחץ תמים. אני לא ידעתי זאת, ורק במזל נשארתי בחיים כדי לספר על כך.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס