מכתב אל הנספים בסודן בדרכם לישראל

אני כותב את המכתב הזה לאנשים שלעולם לא יקראו אותו. זהו ניסיון נואש לעורר את זכרם שנשכח בתוך ים של זיכרונות עצובים בארץ מוכת האסונות הזו. הפסימיים יטענו שאני מעורר מתים, הציניקנים יצהלו שאני מגזים, אבל אני חרד שאתם תישכחו מבלי שאף אדם ישים לב.

אתם לא מאה ולא מאתיים, אלא 4,000 איש ואישה, זקנים וטף, שהאמינו שמקומם כאן. ניסיתם להגשים את חלומכם ויצאתם למסע רגלי מפרך דרך ג'ונגלים סבוכים, נהרות גואים ומדבריות אימתניים שבהם רוצחים ואנסים מטילי אימה וחסרי לב. אבל נשארתם שם, במרחב האינסופי, קבורים בתוך אדמה זרה בקבר לא מסומן, לא מעט מכם מבלי שאיש הניח עפר על גופותיכם. אך למרות הסכנות, המשכתם לצאת בהמוניכם למסע שכמדומני לא היה כמותו מאז יציאת מצרים. צעדתם בלילות ובימים והגעתם אל סודן הארורה.

סודן פערה את פיה ואיימה לטרוף את כולנו מבלי להשאיר זכר. לא מעט מכם גרו בשכנות אליי, באותם מחנות פליטים שהפכו למלכודת מוות מדי בוקר עם זריחת השמש. גברים חסונים, אימהות רחומות וילדים שטרם טעמו את טעם החיים נבלו שם כפרחים בשמש. כמו כל אלה שהיו שם נאלצתי לראות אתכם גוועים מול עיניי, וליוויתי אתכם לאותם מקומות מסתור שנקראו קברים.

לא אשכח את הלילות בהם דנו איך להיפטר מגופותיכם בסתר, הרחק מעיניהם של גויים עוינים. לא אשכח את הימים בהם הפנים היו חרושות דמעות יבשות, ולא את רגעי הייאוש וחוסר האונים. לא אשכח איך כל דאגותיי היו לאלה שיישארו בחיים אחריי, ויצטרכו לסכן את עצמם בחיפוש אחר מקום לקבור את גופתי. בסודן הארורה איבדנו את כבודנו האנושי האחרון. משפחותיהם של אחדים מכם נמחקו כאילו לא נבראו מעולם. ילדים נותרו יתומים, הורים שכלו את ילדיהם, גברים איבדו את נשותיהם ונשים נותרו ללא בעלים. את כל זה עשיתם כדי להגיע אל ארץ נחלתכם, אך לשווא.

20 שנה עברו מאז, ואני רוצה שתדעו שהארץ שחלמתם עליה דורות רבים שונה מאוד ממה שתיארתם לעצמכם. ראשית כל, היא מתמודדת עם זכר קורבנותיה בכל עונות השנה. רק בחודש הזה בלבד היא התכנסה אל תוך עצמה פעמיים לקול צפירות מחרידות. הארץ כולה עמדה דום לזכר קורבנות השואה שהגרמנים ועוזריהם, יימח שמם וזכרם, המיטו על יהודי אירופה, ולזכר הבנים שנפלו במערכות ישראל.

כבכל שנה כאשר ימי הזיכרון הללו מתקרבים עולות שאלות מוסריות, אך השנה הן היו שונות. אמנם לא נדיר למצוא כאן אנשים בעלי ממון עד כדי להקיא, ואחרים

שאין להם בכלל, אבל השנה ראינו ושמענו ניצולים שנותרו בחיים לאחר שיצאו ממלתעות המשרפות ותאי הגזים, וחיים בקרבנו ללא יכולת לקנות תרופות שיעניקו להם שנת לילה ללא סיוטים.

ואני חרד, כי שמעתי את אותם ניצולי שואה אומרים "אני נטל על המדינה, המדינה היתה רוצה לראות אותי מת". אני חרד כי אין אסון שיכול להשתוות לשואה, ואם מתקשים לזכור את קורבנותיה של אחת התקופות השפלות בתולדות האנושות אז מי אתם בכלל, אנשים שחומי עור ה'מתחזים' ליהודים?

בארץ בה חלמתם לחיות בשלווה עדיין דנים, ואולי ימשיכו לדון לנצח נצחים בשאלה אם יש כזה דבר: יהודי שחור שמוצאו מאתיופיה. כאילו כתוב בספר הספרים שאבות היהודים היו לבנים צחורים. מותכם חסך מכם את עוגמת הנפש, את הדיונים המעליבים עד עומק העצמות בשאלת הזהות היהודית שלכם.

אני מספר שחשבתם שאין יהודים עלי אדמות זולתכם, והם מתפקעים משחוק מלא לעג. את מורשתכם היהודית, שאלפיים שנה שמרתם בחירוף נפש, לא מלמדים בבתי הספר. הניסיונות שלכם להגיע לכאן, הפרושים על פני 150 שנה לפחות, לא זוכים לאזכור בדפי ההיסטוריה. הרי רק לפני 30 שנה גילו אתכם, ורק לפני 25 שנה הצילו את קרוביכם על כנפי נשרים.

בארץ שחלמתם לחיות בה האנשים חיים בקצב מסחרר והזיכרון שלהם קצר מאוד. אנשים שאפילו לא זוכרים את המלחמה של הקיץ האחרון, ובוודאי שאין להם זמן לזיכרון העבר. ואני חרד שזיכרונכם יישאר נחלת מעטים ויתפוגג לו בחלוף הדור שחווה את המסע על בשרו.

• אברהם אדגה, בן הקהילה, הוא מחבר הספר "המסע אל החלום"