נא להכיר, פרה חולבת

אחת לחודש אני מקבל טיפול המקל על הכאבים האכזריים והבלתי נמנעים. בפעם האחרונה נסענו לבית מרקחת פרטי ברעננה שמוכר את התרופה ללא עמלת רוקח, ובתוספת הנחה של החברה המייבאת. זו מחווה יפה שהרבה נכתב עליה, אולם אני מתרתח בכל פעם שאני נזכר בה. מדוע אני צריך לשלם עבור התרופה קרוב ל-2,000 שקל כשקופת החולים שלי, שנחשבת לקניינית התרופות השלישית

בגודלה בעולם, רוכשת אותה תמורת 500 שקל לערך? למה היא לא מוכרת אותה בבית המרקחת שלה כמו שהיא יודעת למכור הרבה תרופות מחוץ לסל? ויאגרה, למשל.

בשיחת רכילות שמעתי במקרה את ההסבר המקומם לתופעה: לקופת החולים שלי ולחברות התרופות יש אינטרסים כלכליים משותפים - לא לקופת החולים שלי ולי, כמו שניתן היה לחשוב בתום לב. היא לא קונה תרופות בזול עבורי ולא נוגסת ברווחיהן העצומים של החברות, שמקדימים רק את אלה של יצרניות הנשק. בתמורה, הן מעניקות לה הנחות נוספות על התרופות שהיא קונה. בתנאי, כמובן, שתשב בשקט ולא תעשה דבר. כולם יוצאים מרוצים למעט החולים, אבל בגינם לא פוגעים באינטרסים כלכליים משותפים. מיהם בכלל? כמעט שכחתי שהם הסיבה לקיומן של יצרניות התרופות והקופה, שעושה קופה על גבנו.

הרופא במרפאת הפצעים שהגעתי אליה באותו היום רשם לי תרופה חדשה, פתח עשן ונעלם. "יקר, יקר מאוד", מלמל האח שחבש אותי כמה פעמים והניד ראשו בצער. על הטיפול הקודם שילמתי מאות שקלים בחודש ועליו הוא לא אמר דבר. מעניין כמה זה יעלה לי הפעם. 

משם נסענו לבית החולים הקטן בשרון כדי לקבל את הטיפול התומך. עד עתה, השומר בשער בדק שאני אכן החולה הרשום בתו הנכה, והעניק לנו אישור שאיתו יצאנו מהחניון הראשי ללא תשלום לאחר שתחיה פרקה אותי מול המיון. היתה רק בעיה אחת. את אותו הפטור היה יכול לספק גם למכרים, ובעלי החניון כנראה עלו על הפרצה. את הבעיה הם פתרו על גבם של החולים, שאמורים כעת לנסוע בחזרה לכניסה לחניון, להיבדק שם ולחזור. מי בדיוק יבדוק? איני יודע. עד כמה שאני זוכר, בכניסה יש רק קופסה נטולת עיניים או אוזניים, שלה כפתור עליו לוחצים לקבלת כרטיס. לא רצינו לנסוע שוב ושוב, שילמנו, זכינו ליחס מחפיר מהשומר ונכנסנו כאחד האדם לחניון.

בשנתיים הראשונות למחלתי לא עלה בדעתי להוציא תו נכה. לזוגתי אמרתי שכל עוד אני יכול ללכת על שתי רגליי ללא כל קושי, לא אתפוס מקום המיועד לנזקק. רק לאחרונה ניצלתי את הזכות להתקרב עם רכבי ככל האפשר לפתח מכון. בבתי חולים רבים מקלים עלינו, אך דווקא בבית החולים שלי פתאום החלו להערים עלינו קשיים.

בחורה נחמדה קראה בשמי ושאלה לשלומי כשנכנסתי למכון. לבטח נראיתי טיפשי לחלוטין כשניסיתי להסביר שאינני זוכר אותה מאחר ולא הייתי כמה חודשים במכון. היא התנצלה והסבירה שהגיעה למקום עם אביה החולה. "אתה מכיר אותי מהמושב כבר למעלה מעשרים שנה", הוסיפה.

"למה הגעת מאוחר?", שאלה בכעס האחות שקיבלה אותי לטיפול. השעה היתה מעט אחרי אחת, המכון פתוח עד השעה שלוש, וכל התהליך אמור לקחת 20 דקות עד חצי שעה לכל היותר. היא הציעה שאתחיל אצלם את היום ואסיים אותו במרפאה בבית החולים במרכז הארץ. אפילו לא היה לי כוח לכעוס עליה, רק להזכיר לה

שבאותו יום הם התחילו לעבוד בעשר, עם סיום ישיבת הצוות. "מן הסתם הייתי מחכה שעה עד שעתיים עד שתתפנו", אמרתי. "קודם הייתם מחברים את החולים ארוכי הטיפול ואחר כך מתפנים אליי, ולמרפאה לבטח לא הייתי מספיק להגיע באותו יום".

בלהט הדברים לא שמתי לב שהיא פתחה עד תום את הברז שמזרים לגופי את התרופה. בסופו של דבר, את הטיפול קיבלתי במחצית הזמן הרשום בפרוטוקול. בדרך החוצה עצרתי בשירותים והבטתי במראה. על מצחי לא היה כתוב "פרה חולבת" או "אידיוט מושלם". אז למה, לעזאזל, כולם התנהגו כאילו הייתי כזה?

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות  
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס