הפולניה הגאה שבתוכי נכנסה לכוננות חירום
"תתקשר כשתהיה פנוי", רשמתי בהודעת טקסט, והוספתי חיוך דיגיטלי רחב. הוא לא ענה. באחד התרחישים שלי, שנראה לי כמו הדבר ההגיוני היחיד שיכול לקרות, הנחתי שהעלבתי אותו נורא והוא כל כך פגוע שהוא לא מסוגל לדבר איתי בכלל. משחקים במחבואים, מתחבאים מהחיים
הכל התחיל לפני כמה שבועות. אחרי תקופה של יחד הגיעה תקופת הלבד, ואיתה הצורך להתכנס בתוך עצמי, קטן-קטן ולבד-לבד, כדי להחלים, כדי להחכים. זו היתה תקופה איומה, זו היתה גם תקופה נפלאה - הזמן בו אני מוקף בחברים הכי טובים, יוצא לבלות בלי לחשוב יותר מדי, ולעומת זאת, לפעמים מוצא איזו שעה פנויה לשבת בים, מול הגלים, ולחשוב.
פניתי אליו, בניסיון אחרון, ואמרתי לו שאני רוצה לכתוב בטור שלי על ההתנסות הלגמרי לא נעימה הזו. הפעם הוא השיב מיד ואמר "אני לא רוצה שהחיים הפרטיים שלי יהיו מפורסמים". הבטחתי לו שלא אפרסם שום פרט מזהה, והוספתי חיוך. "זה לא קשור בך, היתה לי תקופה עמוסה", ניסה לתרץ, ואמר "אני לא חושב שאני צריך להסביר את זה למישהו שאפילו לא פגשתי". והוא צודק – הוא באמת לא חייב לי שום דבר, אבל בתור מי שגדל על הערכים שאומרים שכל אדם הוא אדם ולכל אחד מגיע כבוד בסיסי, הרגשתי פגוע.
התרגלנו כל כך לשפע האינטרנט, לעשרות הבחורים המחייכים והמשפטים המתקתקים שמתדפקים על המסך שלנו במגוון הצעות, שממש קל לנו לסנן ולהתעלם ממי שקצת חורג מהטיפוס שאנחנו מחפשים. איך קרה שמשפט כמו "לא מתאים" הפך לנימוס מופלג? שאנשים מרשים לעצמם לסנן אחרים ב-SMS, בטלפון או בכל אמצעי אחר, במקום להתמודד עם המציאות ה"קשה" ולומר "מצטער, אבל זה לא יילך"? ואיזה מחיר אנחנו משלמים, כקהילה, כבני אדם, על ההתנהגות הזו?
עם הזמן הפצעים מגלידים, הלבד כבר הופך לנוח, הביחד נראה כמו זיכרון רחוק. ממרחק כזה, הכאב הופך למשהו קצת יותר נסבל, וסופסוף נכנס השכל לפעולה, ואומר לך שאולי דנה צודקת, והכל לטובה, גם אם זה נראה עכשיו אחרת. זה הזמן שבו אני מתחיל להתרומם, תרתי משמע, ולהבין שאולי בכל זאת משהו טוב ייצא מכל הסיפור הזה.
חזרתי לאתרי ההיכרויות, מלא מרץ ואנרגיה
אחר כך מגיע הזמן של החיפושים. אחרי חודשים ארוכים בלי, חזרתי לאתרי ההיכרויות, מלא מרץ ואנרגיה. עד מהרה מצאתי את עצמי שקוע עד צוואר בכל העולם הזה של "היי, מאיפה, מה מחפש?", ו"ממוקם / נייד לעכשיו?" לא שזה לא נחמד לקבל הודעות זימה באמצע הלילה, אבל זה לא מה שקיוויתי לו באמת.
ופתאום, ממש משום מקום, הוא הגיע. בחור חייכן, עם עיניים טובות ולב גדול שבהק מעל הכרטיס שלו כדי לומר לכולם "אני מחפש קשר". התחלנו לדבר, ועד מהרה עשינו את דרכנו אל שיחות טלפון די ארוכות. הבחוריקו מצא חן בעיניי, חיצונית וגם פנימית, ונדמה היה לי שהנה, סופסוף מצאתי מישהו שלא ממש משחק במשחקים, לא מתיימר להיות משהו שהוא לא, ובעיקר, כן ובוגר. שאלתי אותו אם הוא רוצה להיפגש, ואפילו קבענו איזה דרינק קטן ולא מחייב בפאב תל-אביבי נחמד.
באותו הערב הוא התקשר להודיע שלא יוכל להגיע. "לא חידשתי את הרישיון, ותהיה לי בעיה להיפגש היום", אמר. הייתי קצת מאוכזב. למרות שבדרך כלל אני מעדיף להיפגש מהר ולא למשוך דברים יותר מדי זמן, לקחתי את זה בקלות, ונתתי לו את המרחב שהוא היה צריך. חייכתי מעבר לשפופרת ואמרתי שזה בסדר, ניפגש בהמשך השבוע.
עד שבוקר אחד הוא הפסיק לענות להודעות ולטלפונים שלי. בהתחלה חשבתי שהוא בטח עסוק בעבודה, ולא רציתי להציק. "תתקשר כשתהיה פנוי", רשמתי בהודעת טקסט, והוספתי חיוך דיגיטלי רחב. הוא לא ענה. למחרת ניסיתי להתקשר, אבל הוא שוב לא ענה. הפולניה הגאה שחיה בתוכי נכנסה למצב כוננות חירום, והתחלתי לחשוב שאולי קרה לו משהו. "אני מקווה שאתה בסדר", כתבתי לו. אין קול ואין אסמס.
בלילה, כשהייתי מול המחשב, ראיתי שהוא התחבר לאתר ההיכרויות במהלך היום. מצד אחד, נורא רציתי לשאול אותו מה קרה, ומצד שני, לא רציתי להציק. אז חיכיתי עוד יומיים, ובסופ"ש שלחתי לו שוב הודעה ואחר כך ניסיתי להתקשר. שום דבר. הבנתי שהוא בסדר, ששום דבר לא קרה, ומיד התחלתי להאשים את עצמי. בטח אמרתי משהו לא בסדר, בטח העלבתי אותו, בטח דיברתי קצת יותר מדי בשיחת הטלפון שלנו. הזמן עבר, ואיתו הספקולציות שרק הלכו והתגברו. באחד התרחישים שלי, שעכשיו נראה לי קצת מוגזם אבל אז נראה לי כמו הדבר ההגיוני היחיד שיכול לקרות, הנחתי שהעלבתי אותו נורא והוא כל כך פגוע שהוא לא מסוגל לדבר איתי בכלל.
"הוא בהמה חייכנית, זה הכל"
"זה קורה לכולם", הרגיעו אותי כל החברים שלי. "לא חסרים אנשים שנעלמים פתאום כאילו לא היו, ומסננים אותך כאילו אין מחר. תתעלם ותמשיך הלאה", אמר לי אור, אבל אני סירבתי להאמין. "איך בחור עם חיוך כזה חמוד יכול להתנהג ככה?", התעקשתי. "הוא בהמה חייכנית, זה הכל", צחקק גיא. "תגיד תודה שגילית את זה עכשיו, ולא מאוחר יותר", המשיכה נויה. איפושהו בתוכי ידעתי שהם צודקים, אבל האגו, הסקרנות והכבוד הרמלאי לא נתנו לי מנוחה. מה לעזאזל קרה שם?
אפשר גם אחרת:
שיטת האנטי-התעלמות
גיגה
כשהייתי צעירה ויהירה, לא ידעתי כמה התעלמות יכולה לצרוב. "סנובית" היה כינוי שהכרתי היטב. הרווחתי אותו ביושר. אבל מאז למדתי, את השנוא עליך אל תעשה לחברך (גם בג'יידייט)
בדרך לעבודה, הדלקתי את הרדיו ושמתי את אחד הדיסקים המאובקים שכבר מזמן לא שמעתי. להקת "טאטו" המנוחה ניגנה ברקע את "מחבואים". "משחקים במחבואים / מתחבאים מהחיים", שרה אלונה דניאל ואני זמזמתי איתה, כשפתאום נפל האסימון והבנתי. זה באמת לא משהו שעשיתי או אמרתי, זה לא קשור בי בכלל. זה לא אני, זה הוא. זה אנחנו.
עוד מבט:
חוסר-עונים זה חוסר-אונים. די עם הסינונים!
גיל לוי
הדייט עם יפעת היה מוצלח מאוד, מלווה בצרפתית לוהטת ולשונות משורבבים. היתה כימיה, היה טעם של עוד, ומה צריך יותר. כשירדה מהרכב לא שיערתי שבעתיד אעניק לה את התואר המפוקפק "מסננת השיחות של כל הזמנים". חומת המגן הסלולרית של יפעת לא קרסה אפילו פעם אחת
"זרוק לי קוביית סוכר, למשחק יש טעם מר", המשיכה אלונה לשיר ברדיו, ולי לא נותר לקוות שאוטוטו תבוא קוביית הסוכר שלי, שתהפוך את כל המשחק המריר הזה למשהו קצת יותר נחמד, קצת יותר טעים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
