חוסר-עונים זה חוסר-אונים. די עם הסינונים!
הדייט עם יפעת היה מוצלח מאוד, מלווה בצרפתית לוהטת ולשונות משורבבים. היתה כימיה, היה טעם של עוד, ומה צריך יותר. כשירדה מהרכב לא שיערתי שבעתיד אעניק לה את התואר המפוקפק "מסננת השיחות של כל הזמנים". חומת המגן הסלולרית של יפעת לא קרסה אפילו פעם אחת
השורות הבאות נוגעות בתופעה מרגיזה. הן גם פרק אוטוביוגרפי מביך של רומנטיקן צעיר שצנח מהפריפריה לעיר הגדולה, כדי לאתר לו זוגיות ואהבה. בתמימותו לא הכיר תרגילים או משחקים, ונפל על לא עוול ב"מלכודת הסינונים".
הנאיביות אמנם התפוגגה לה ברבות השנים, אלא שצלקת מסוימת נחרטה בי בכל זאת. הצלקת הזו מובילה תמיד ליפעת, דייט אורבני מהראשונים שלי, פגישה אחת ויחידה, שנולדה מהיכרות ספונטנית במסיבה פרטית.
בקיצור אספר רק כי הדייט עם יפעת היה מוצלח מאוד, מלווה בצרפתית לוהטת ולשונות משורבבים. היתה כימיה, היה טעם של עוד, ומה צריך יותר. כשירדה מהרכב לא שיערתי שבעתיד אעניק לה את התואר המפוקפק "מסננת השיחות של כל הזמנים".
מימיי לא חוויתי התעלמות שכזו
בערב שלמחרת חייגתי אליה ולא נעניתי. ניסיתי שוב למחרת, אך לשווא. גם ביום שאחרי לא ענתה לי יפעת, ובאמת שלא הבנתי מה קרה. איזו סיבה היתה לה להיעלם סתם כך? מידי יום או יומיים חייגתי שוב, ותמיד הופניתי למענה הקולי. התסכול בעבע, ושרירים בגוף התכווצו באופן בלתי מותנה. מימיי, עד אז, לא חוויתי התעלמות שכזו.
עם הזמן זה הפך מרגיז יותר. מרתיח. מעיק. "נו, יפעת, תעני לי כבר!" הייתי מתחנן - ואיש לא שמע. כל ניסיון-נפל להתקשרות דמה למחט נוספת שננעצה בבשר. בחילה קטנטנה של חוסר אונים התפתחה אצלי, וגם רפיון מוזר בשוקיים, בבטן התחתונה. למה היא מסננת את השיחות שלי?
ואז הגיעו העצבים. אני טיפוס רגוע בדרך כלל, אבל הסינון של יפעת העיף מעליי את השלווה לכל השדים והרוחות. היו אלו עצבי-תסכול שנבעו מ"חוסר עונים" טוטאלי. המוח ננעל וצרח "יפעת, ראבאק, מה עובר עלייך לעזאזל! מה עשיתי רע???" ומיליון סימני שאלה התעופפו מסביב.
כמו ארי בסוגר התהלכתי בחדר, והמוח מיאן להשתחרר מהספקות. ריקנות וזעם חברו יחד והשביתו שמחת חיים. מה קרה לה? נפגעה בתאונה? נהרגה? מדוע משחק העצבים הנוראי הזה? אם לא מתאים לה, שתגיד! היה לנו דייט טוב, שתענה, שתגיד!!! אבל היא לא. ממש לא, לעולם לא.
איש לא טרח לבשר שכך נוהגים כולם
איש לא הסביר לי אז כי זו הנורמה הרווחת במקומותינו. כעסתי על העולם. איש לא טרח לבשר שכך נוהגים כולם: במקום ישירוּת, נוקטים פחדנות, ניכור, סינון! אבל למה? מה הסיבה? לא הייתי מודע למחיר הכבד של התמימות הפרובינציאלית המטופשת שלי. נאיבי שכמוני. לא פירשתי כהלכה את רמזי ההיעלמות והמשכתי לנסות. המשכתי להתמיד, לסבול ולהתענות.
במשך חודשיים וחצי הקפידה יפעת לסנן את שיחותיי ולהתעלם. היו שיעצו לי להסוות את המספר שלי, אבל זה נראה לי פתטי מדי. אחרים דרשו: "התעלם! עזוב! המשך הלאה!" אבל איך אפשר? הרי טרם שמעתי ממנה את ה"לא" המפורש, כך שתיאורטית קיים בדל סיכוי לקשר. אז מידי פעם חייגתי, אבל תמיד תמיד סוננתי עד העצם. חומת המגן הסלולרית של יפעת לא קרסה אפילו פעם אחת.
לא אמרתי נואש, לא הרמתי ידיים. בצבא למדנו שהתמדה היא תכונה מנצחת, אז פיתחתי אסטרטגיה מקורית: הפעלתי "סוכני-חיוג" - חברים טובים על טלפוניהם הפרטיים. במשך חודשים רבים היינו חבריי ואני מחייגים ליפעת, ובזה אחר זה מסוננים עד חורמה.
עד שיום אחד...
"יפעת!!! אני לא מאמין! זו את? ענית לי..."
"תגיד לי, למה אתה לא מבין רמזים? בחיים לא סיננו אותך בטלפון?" אמרה בתמימות בלתי נסבלת.
"בחיי שלא! לא מכיר את זה! יפעת, אני כנראה חייזר כאן".
"נו די, אני ממהרת עכשיו".
"אבל נשבע לך. לא מכיר סינונים! דאגתי לך, למה את מסננת? יכולת לשחרר 'זה לא זה', וזהו. חשבתי שהיה לנו דייט טוב. באמת שדאגתי". היא אמרה שהיא לא זוכרת את הדייט איתי, יש לה בן-זוג חדש, ושארד ממנה. וניתקה.
בעגת המסננות המקצועיות זה נקרא "סינון מקיף"
בהמשך התחוור לי כי מיפעת זכיתי לחוות סינון טלפוני מסדר שני, או בעגת המסננות המקצועיות "סינון מקיף". להבדיל מ"סינון אישי", בו מתבצעת התעלמות ממספר הטלפון של הקורבן לבדו, הרי ש"סינון מקיף" הוא חסימה אבסולוטית של כל מספר זר ולא מוכר. על הצג שלַך מופיע מספר בלתי מזוהה? זהירות! עצרי ואל תעני! אולי חלילה זה הוא, האוסאמה בן-לאדן האיום שמעוניין להכיר אותך. שלא תחשבי אפילו לענות!
זימנתי את עופר לבית קפה. עופר הוא מכר ותיק ועיתונאי מוכשר, ונושא הפגישה היה הסינון הטלפוני המנוכר. הבחור האזין לי בדריכות. "אתה הרי חי בתוך עולם התקשורת", אמרתי, "בוא נכריז על 'שבוע ללא סינון שיחות' במדינה. משהו בסגנון 'יום ללא עישון', מין קמפיין כזה. הרי סינון זו נורמה מקוללת ומיותרת, שמעיבה על האמון בין המינים, לא כך?"
עופר התגלגל מצחוק. "בנאדם, איך נשארת נאיבי אחרי כל השנים. בחייך, לא עדיף שאנשים ילמדו להבין רמזים? עזוב אותך משטויות".
לפתע פילח את האוויר הרינגטון "רוצֶה בנות". עופר הציץ בצג המכשיר ולא ענה. "הנה, תראה", הצביע על הצג, "אני מסנן אותה כבר שבוע והיא לא קולטת".
לפנייה לכתב/ת 
