למה הבאתי גולדן במקום ילד שלישי

את הלידה הראשונה אני זוכרת במעומעם. אדי הכאב ערפלו אותי ורציתי לשכוח את 12 השעות שבהן התינוקת סירבה לרדת לתעלת הלידה, את האפידורל שפעל רק על חלק ימין, את כאב הגב המשתק ואת האחות שלא הבינה למה אני רוצה עוד אפידורל, כשהמוניטור מראה צירים חלשים.

מתוך הכאב ראיתי את בעלי מסדר את הרצועה המקשרת בין בטני למוניטור, והופ, הצירים החלו לרצד במהירות והאחות מיהרה לקרוא למרדים.

רציתי לשכוח את המרדים שכעס עליי והודיע לי שאם לא אפסיק לרעוד (כאילו שזה בשליטתי) הוא יתקע את המחט לא במקום ואני אהיה משותקת, רציתי לשכוח את הוואקום שהפך את ראשה של התינוקת לחייזר זעיר, את החתכים, הכאבים שאחרי, הטחורים. אפילו רציתי לשכוח איך השאירו את בעלי ואותי עם התינוקת לבד בחדר לדקות ארוכות, כשאין לנו מושג מה לעשות איתה. להחזיק אותה? להשכיב אותה? להיניק?

כמעט ארבע שנים חלפו מאותה לידה עד שהעזתי שוב - ושוב התינוק מסרב לרדת לתעלת הלידה, שוב האפידורל לא מגיע בזמן, והנה הוא יוצא וגונח. חשבתי שלגנוח זה חמוד מצידו, אבל צבע הסגול חציל הבהיל אותי. גם את הרופאים. תינוקות, מתברר, אמורים לצרוח, לא לגנוח, ולצאת בצבע לבנבן־ורניקס, לא בתערובת בלתי־ברורה של כחול־שחור־ירוק.

עוד בטרם הבנתי מה קורה נמלא החדר ברופאים מתרוצצים והתינוק נשלח למחלקת טיפול נמרץ, משם נשלח לפגייה ושהה בה שבוע. גם את החלק הזה הייתי רוצה לשכוח. מה לגבי ילד שלישי? סליחה, לא קראתם מה שכתבתי קודם? הבאתי הביתה גולדן בלונדיני. נראה לי מספיק.