פרשנות: משבר המשכנתאות בארה"ב לאן?
המשבר בשוק המשכנתאות האמריקני כבר בעיצומו. אין זו בעיה מקומית של המשק האמריקני. השפעת המשבר תורגש ללא ספק גם מחוץ לגבולותיה של ארה"ב
במדינה מרוחקת, לפני שנים רבות, היתה משפחה נחמדה. האבא עבד - וגם לאמא היתה משרה חלקית, ולכן למשפחה היו שני מקורות הכנסה שאפשרו לה לחיות ברמה סבירה. הם לא היו עשירים, אבל לא היה חסר להם בחיי היום-היום, וגם יכלו לנסוע כל שנה לחופשה ולהחליף את המכוניות של אבא ואמא מדי כמה שנים.
כך, לפחות, ברוב השנים. היו גם שנים בהן המצב היה פחות טוב, ופעם אבא גם פוטר מעבודתו והיה מובטל לכמה חודשים - אבל אחר כך הוא מצא ג'וב אחר והחיים חזרו למסלול הרגיל.
בינתיים, הילדים גדלו והלכו לאוניברסיטה, עזבו את הבית ובסוף הקימו משפחות שלהם. במשפחות האלה, שני בני הזוג עבדו במשרה מלאה. הם עבדו קשה, השתכרו טוב והתקדמו. רכשו בית, מכוניות, אביזרים. נסעו לחופשות. הבתים שלהם היו גדולים יותר מזה של הוריהם. כך גם המכוניות. הטיולים שלהם היו תכופות יותר, למקומות רחוקים ואקסוטיים יותר. רק מספר הילדים שלהם היה קטן יותר משל הוריהם.
לא רק החופשות של בני הדור הצעיר היו שונות מאלה של הוריהם. גם הבילוי השוטף בסוף השבוע היה שונה. ההורים הקפידו ללכת לכנסיה המקומית כל יום א' בבוקר, ולפעמים ביצעו קניות בשבת. הצעירים הקפידו ללכת לקניון המקומי כל שבת, ולפעמים הלכו לכנסיה בימי א' - אם הם הצליחו להתעורר בזמן, לאחר שחזרו מסרט, מסיבה או בילוי אחר במוצ"ש.
מאחר והם גרו בפרבר משעמם של עיר גדולה, החליטו המשפחות הצעירים לרכוש בתי-חופשה ליד החוף. זאת בנוסף למעבר לבתים גדולים יותר שרכשו בפרבר יוקרתי יותר בעיר האם שלהם. ביחד עם רכישת ריהוט לבית-החופשה, הם קנו גם יאכטה קטנה שעגנה במרינה הקטנה בחוף הסמוך לבתי-החופשה. הם גם התאהבו בחופשת סקי שנתית בחורף, מנהג שהצריך גם הוא השקעה מהותית בלימוד, ציוד, ועוד.
מלכודת המשכנתא השנייה
כל זה, כמובן, עלה כסף רב, אבל לא היה להם צורך לממן את ההוצאות המתרבות מהכנסותיהן השוטפות. הם לקחו משכנתא מהבנק לרכוש את הבית העיקרי, ומשכנתא שנייה לרכישת בית החופשה. את מרבית ההוצאות הקטנות יחסית, הם ביצעו דרך כרטיסי האשראי הרבים שעמדו לרשותם, שלכל אחד מהם היה נילווה קו אשראי משלו.
בהתחלה הם חששו מלקיחת משכנתאות נוספות ומצבירת חובות גדולים, אבל אז קרה דבר נפלא: במשך מספר שנים ירדה הריבית על כל סוגי האשראי בצורה דרסטית ונשארה ברמה נמוכה להפליא. הם מיחזרו את החובות הישנים וקיבלו משכנתאות חדשות, שלא רק שהיו גדולים יותר - כלומר נתנו להם כסף ביד, שלא היה להם קודם - אלא שההחזר החודשי היה יותר נמוך מאשר על המשכנתא הקודמת!
בצורה כזאת, המשיכה המשפחה המורחבת הזאת להרחיב את נכסיה, על ידי רכישת יותר בתים ומכוניות, ולהגדיל את הוצאותיה על בילויים, קניות וחופשות. כל הזמן, מצבת החובות שלה צמחה - אבל זה לא הדאיג אותה, מפני שמחירי הבתים שברשותה עלו הרבה יותר, ומדי שנה-שנתיים היה אפשר לחזור לבנק ולקבל משכנתא גדולה יותר, או נוספת. הכסף החדש פרע חלק מן החוב לחברות כרטיסי האשראי - שבתמורה הגדילו ללווים את קו האשראי שלהם - ושאר הכסף מימן את הנסיעות, הקניות והבילויים.
פקיד הבנק התחלף
אבל אז הדברים התחילו לחרוק. רמת הריבית עלתה והחוב התחיל להעיק. התגובה הראשונה של כל אחת מהמשפחות היתה לעשות שימוש במנגנון המוכר של גלגול המשכנתא, וגם הפעם זה עבד יופי. כל משפחה קיבלה משכנתא יותר גדולה, שילמה קצת מהחוב שלה ונשארה עם כסף מזומן ביד - ועם חוב גדול יותר. אלא שבשלב זה מחירי הבתים הפסיקו לעלות ואפילו התחילו לרדת. לא היה ניתן להשיג משכנתא נוספת כנגד השווי המוגדל של הבית. בני המשפחה קראו סיפורים בעיתון, ואחר כך התחילו לשמוע ממכרים ועמיתים לעבודה, על אנשים שאינם מסוגלים עוד לעמוד בתשלום המשכנתא, והבנקים מתכוננים להוציא אותם מהבית ולמכור אותו.
ועכשיו קרה החמור מכל: אחד מבני המשפחה הלך לבנק להשיג משכנתא מוגדלת כפי שהתרגלו, אבל הפקיד החדש - שהחליף את קצין האשראי הוותיק, שסידר לכולם את המשכנתאות לאורך השנים - אמר לו שהבנק לא מוכן לתת לו עוד כסף. הוא גם הזהיר אותו שבעוד כמה חודשים, הריבית על המשכנתא שהוא קיבל אך לפני שנתיים תעלה באופן משמעותי והתשלום החודשי שלו יקפוץ בבת אחת בכמה מאות דולר.
עד כאן הסיפור. לא מדובר במשל, לא כל שכן באגדה, אלא במציאות שהפכה לנורמה. כך חיו וחיים מיליונים רבים של משפחות אמריקניות ממעמד הביניים.
מכירת נכסים, או פשיטת רגל
ומה יקרה לאותה משפחה? האם לא ברור שהמשפחה הזאת תיאלץ להקטין את ההוצאות שלה? שהיא תרכוש פחות מוצרים מיובאים - מכוניות מיפן, צעצועים מסין ויין מצרפת, האם לא נהיר לכל בר דעת שהעלייה המהירה במחירי המזון (שלא לדבר על מוצרי אנרגיה) תשאיר לה פחות כסף לצריכה של מוצרים ושירותים אחרים, החל בקניות בקניון וכלה בטיול לתאילאנד? האם יש ספק כלשהו שכאשר לא ניתן לגלגל מצבת החובות, האופציות הן או למכור נכסים (בתים, לדוגמה), או להכריז על פשיטת רגל - או לבצע ירידה אכזרית ברמת החיים?
האם לא ברור שמכירה מאולצת של בתים רבים מדרדרת את המחירים ויוצרת כדור שלג? האם לא מובן מאליו שאם רוב הציבור ימתן את רמת הצריכה, חברות רבות ייפגעו, הרווחים שלהן ירדו והן עלולות גם לפטר עובדים - בדיוק כפי שכבר קרה בענף הנדל"ן?
אם כך, איך ניתן להעמיד פנים שמדובר באיזו בעיה מצומצמת ומוגדרת בענף אחד של המשק האמריקני, שלא תשפיע על שאר המשק - וגם לא יתפשט לשאר העולם? ענף הנדל"ן זו נישה שולית שלא נוגעת לכולם? ארה"ב היא מדינה שולית שהאטה בה (שלא לדבר על מיתון - הס מלהזכיר!) לא תורגש ברחבי תבל?
היום, כאשר "האיש הקטן" מבקש משכנתא מהבנק השכונתי שלו, התשובה היא "לא". גם כאשר איל ההון מבקש מבנק ההשקעות שלו מימון לצורך רכישת איזו חברה גדולה, התשובה היא "לא". כאשר בנק גדול מנסה למכור לקרנות פנסיה אג"ח המגובה בנכסים של הבנק עצמו - התשובה היא "לא עוד. שבענו. ואתה יודע מה - אנחנו מפחדים גם ממך".
הברזים הולכים ונסגרים בכל המערכת. זה לא נעים, גם למי שיש לו כסף ולא זקוק להלוואות. לכל מי שכבר צבר חובות רבים, זה עלול להיות נורא. הרבה אנשים והרבה עסקים הולכים לעזעזאל - מה כאן לא ברור?
הכותב הוא מייסד ומנהל המחקר של חברת IFO, המנתחת תעשיית ניהול הכספים המוסדי
לפנייה לכתב/ת 
