התמונה שלה נצרבה לו במוח בגיל 14 (עינת - 1)
בעיקול השביל הוא שמע מישהי מזמזמת משהו. מצדו השמאלי היתה גדר חיה סבוכה וגבוהה. בין שני שיחים היה מרווח קטן, בדיוק מספיק כדי להציץ ולראות מי מזמזמת. וככה, בין השתקפות טיפות הגשם על הדשא לעץ הלימון הצעיר שהיה עטוף ביריעת שק שיכלה רק להזיק לו, הוא ראה אותה. פרק 1 בסיפור
שנים אחרי זה זה ישתלם לו, אבל בגיל 14 הוא רק קירטע על השביל הצר שמאחורי המכולת של דוד, עובר בין הבתים של העשירים שלא אהבו להיות אלו שהכי קרובים לשכונה של ה"עניים" שממנה בא. בעיקול של השביל שירד בגבעה לכיוון הכביש הוא שמע מישהי מזמזמת משהו. הוא האט, הסתכל אחורה, מסביב, ולא ראה מאיפה זה בא. כשהתקדם כמה צעדים, מצדו השמאלי היתה גדר חיה סבוכה וגבוהה. בין שני שיחים היה מרווח קטן, בדיוק מספיק כדי להציץ ולראות מי מזמזמת. וככה, בין השתקפות טיפות הגשם על הדשא לעץ הלימון הצעיר שהיה עטוף ביריעת שק שיכולה רק להזיק לו, הוא ראה אותה.
הוא לא ממש הכיר אותה, היא היתה מבוגרת ממנו בשנתיים-שלוש, אבל הוא ידע מי היא, כי אחיה למד בכיתה מעליו והוא ראה אותם יחד מידי פעם. היא טיפלה בעציץ שניזוק מהגשם וזמזמה שיר מאיזה סרט ישראלי שהוא לא זכר את שמו. היא לבשה מכנסיים שחורים, סוודר עם צווארון רחב וכפפות של גינה, והיא היתה יפהפיה. היה לה שיער חלק, שגלש רק קצת מעבר לכתפיים ונראה לח כאילו רק יצאה מהמקלחת. הוא מוכן היה להישבע שהוא יכול להריח את השמפו שלה, אבל אולי זו היתה הפריחה של הגדר חיה. מידי פעם היא הטתה את הראש ימינה, או שמאלה, בודקת את מעשה ידיה, וכל עוד לא היתה מרוצה היא שבה להדק בידיה את האדמה הלחה, מייצבת את הגבעולים ומרחיקה עלים פגועים.
הוא לא נשם, הוא לא זז, הוא לא מצמץ והוא לא חשב
יואב עמד שם מהופנט ונתן לתמונה הזו להיצרב לו במוח. הוא לא נשם, הוא לא זז, הוא לא מצמץ והוא לא חשב. הוא בקושי בלע. מידי פעם הציץ בבהלה ימינה ושמאלה, מפחד שמישהו יעבור שם ויהרוס לו את העולם שהוא בונה לעצמו בראש בלי לדעת, אבל השמש חייכה גם אליו באותו אחר הצהריים, והוא היה לבד. וכשהיא קמה, בוחנת בסיפוק את פרח הגרניום האדום שהיא איכשהו החייתה, הוא רצה לצעוק "לא! אל תלכי", אבל הוא גם לא היה אחד כזה שצועק, וממילא הגרון שלו היה יבש. כשהוא התרומם נהייה לו לרגע שחור בעיניים כי הוא עמד כפוף, בצורה מוזרה, כך שהדם פשוט לא זרם לו לראש מספיק מהר, והוא חשב שהנה הוא מתעלף. אבל הוא לא. הוא קצת מת, אבל לא התעלף.
אצל קדוש, באותו אחר הצהריים, הוא כבר לא ממש למד ולא ממש התכונן. קדוש כמובן הבחין בזה, אבל יואב אמר שהוא כנראה תפס איזו התקררות וקדוש שיכנע אותו לעבור למשחק וידאו שבו הוא קרע ליואב את הצורה. כמובן. למחרת, יואב עבר באותו שביל, עושה את עצמו ממהר לאיזה מקום לא ידוע, לא מעז להסתכל שמאלה מבעד לגדר החיה. אחרי 50 מטר הוא עצר, תפס את הנשימה, תפס גם קצת אומץ וחזר, הפעם מעז להציץ בין השיחים. הגרניום עדיין היה שם, אבל היא לא. הוא חזר על התרגיל לפנות ערב. ולמחרת. ולמחרת של המחרת וכל השבוע וכל החודש, אבל אותה הוא לא ראה יותר. הוא לעולם לא שכח את התמונה ולעולם לא הפסיק להתרגש כשנזכר בה.
את בחינות הבגרות הוא סיים בממוצע הכי גבוה בבית ספר. אפילו יותר גבוהה מקדוש. זו לא היתה חוכמה גדולה, בהתחשב בעובדה שהוא לא עשה כמעט כלום חוץ מללמוד. אפילו ההורים שלו היו מאיצים בו לצאת קצת, ואמא אמרה לו פעם שהיא בטח האמא היהודיה היחידה בעולם שאומרת לבן שלה שיעזוב קצת את הלימודים וייצא עם חברים. אבל יואב היה כמו אחוז דיבוק. וכשעמד להתגייס לצבא רצו שיילך לאיזה תפקיד מאוד מיוחס במודיעין, אבל יואב התעקש דווקא ללכת לחיל קרבי, כמו כולם.
אז הצבא שלח אותו, כמו כולם, לשיריון, ואחרי שנתיים הוא חשב על זה שפתאום יש לו יותר חברים ממה שהיו לו כל החיים. קדוש סיפר לו כל פעם כמה שהוא גאה בו,. ההורים שלו ראו בן אדם חדש. הוא פרח, הוא קיבל ביטחון, והוא היה שזוף כמעט כל השנה. וכשהתחיל לסנן שיחות מבחורות בסופי השבוע בהם הגיע הביתה, אמא שלו אמרה לו בחיוך שעכשיו היא כבר לא דואגת.
אלא שיום אחד ביקשו ממנו להגיע לראיון אצל איזה אלוף משנה, והאלוף משנה אמר שיש לו נתונים גבוהים מאוד שהם צריכים, לכן הם מבקשים ממנו שישקול שוב לעבור ליחידה אחרת, בה יוכל לתרום לצבא מה שאחרים לא יכולים. הוא אמנם יצטרך לחתום קבע, כי הוא כבר שנתיים בצבא, אבל הם מאוד מבקשים שהוא ישקול בחיוב. רק שהאלוף משנה לא ידע ממש את כל הפרטים, או שלא רצה לספר לו, וביקש מיואב שיעשה רק דבר אחד עבורו, כאילו היו חברי ילדות: שביום ראשון ייסע לבסיס של היחידה הזו ושיתן להם להסביר לו מה הם עושים, כמובן רק פחות או יותר, כי זה מאוד מאוד סודי. אז ביום ראשון יואב עשה לו טובה.
היא אמרה לו שלום מנומס וחייכה
בכניסה למחנה הצמידו לו לכיס החולצה תעודה כתומה של מבקר והוא המתין לחייל שהגיע לקחת אותו למפקד היחידה. זה, מצידו, לא היה דומה אפילו בקצת למפקדים
הקפדניים שלו מהשיריון ודיבר אליו כמעט בגובה העיניים. הוא סיפר לו כל מיני סיפורים על החשיבות של מה שהם עושים, על התרומה שהוא יכול לתרום, וביקש סליחה כשנקשו על הדלת וההיא מהגינה נכנסה לחדר עם דרגת רב סרן שכאילו זרוקה לה על הכותפת של החולצה.
היא אמרה לו שלום מנומס וחייכה, והמפקד אמר בקצרה: "זה יואב. זו עינת, הסגנית שלי שפעם תהיה רמטכ"לית", חייך ועבר לדפדף בניירות שהיא הגישה לו.
יואב לא זז. הלב שלו דפק בפראות, הוא הרגיש את הדופק הולם לו באוזניים וחשב שהוא קצת מזיע מדי, אבל הוא לא הצליח לזוז. וכשהיא יצאה ואמרה "סליחה" ו"אני מקווה שתצטרף אלינו" הוא רצה לענות, אבל לא הצליח להוציא מילה מהפה. אחר הצהריים שלחו אותו למי שצריך כדי שיחתום איפה שצריך ויתחיל לעבור את המסלול שסימן לו את החיים.
המשך הסיפור
לפנייה לכתב/ת 
