הוא היה הגבר בבית גם כשעשה פאנלים
מחקר בינלאומי חדש בהשתתפות אלפי זוגות מראה שלמרות ההתקדמות המשמעותית בשוויון בין המינים, אצלן בבית הנשים ממשיכות להיות מופלות לרעה. בממוצע עולמי, נשים מבצעות כשני שלישים מעבודות הבית. אין מדינה בעולם בה הבעלים עובדים בבית יותר מנשותיהן, או אפילו חצי-חצי
אבל אבא רק עזר לאמא. אמא היא שניקתה, היא שהחליטה מתי לנקות, היא שהכינה ארוחות והיא שדאגה שהבית יהיה תמיד נקי ומסודר. אבא יכול היה לעמול יום שלם על ניקוי הנברשות, עבודה שדורשת לעמוד על הסולם ולעבור בדקדקנות מעצבנת בין כל פיתולי המתכת, אבל מיד אחר כך, הוא היה מסוגל להניח את נעלי העבודה שלו שלא במקומן, או להיכנס למחרת עם נעלים עם בוץ , מתעלם מהשטיח הקטן שאמא פרשה לצורך זה מעל למדרגה העליונה בכניסה אל הבית.
אמא היתה הדמות הדומיננטית בבית. היא זאת שכעסה, בכל פעם שהיה צריך לכעוס. היא זאת שהזמינה אלינו אורחים, אם רצינו או לא רצינו, היא זאת שהחליטה מי הם החברים של המשפחה שלנו, והיא זאת שבחרה לאבא את הבגדים ואמרה לו אחר כך מה ללבוש לאיזה אירוע. אבל אבא היה ונשאר גבר. אני לא מתכוון לתווי הפנים הכפריים שלו, עם סממנים של קשיחות פולנית, לא לכתפיו הרחבות ולא לכפות ידיו הענקיות שלא היה פקק או מכסה שעמדו בפניהן. אני מתכוון למהות. אבא היה הגבר של המשפחה, ואמא ידעה את זה.
קשה לי, עד היום, למצוא בסביבה שלי גבר שוויוני יותר מאבא שלי. הוא לא רק אהב את אמא, אלא גם נתן לה, מבחירה חופשית, מעמד של בכורה בבית. הוא היה מאוד ליברלי כלפינו, אדם עם לב רך ואוהב, כמעט שלא היה מסוגל להגיד לנו "לא", אבל הוא דאג לשלוח אותנו אל אמא, לשאול לדעתה ולבקש את רשותה. ועדיין, אבא היה גבר, הגבר של המשפחה.
פרופסור קנוט קנוטסן, מאוניברסיטת סטאבאנג'ר בנורווגיה, בעזרתה של קארי וורנס מאוניברסיטת ברגן, פרסמו השבוע מחקר מקיף ומשווה בנושא של עבודות הבית ב-34 מדינות. 18,000 זוגות לערך, בגילים 25 עד 65, ענו על שאלונים שהתייחסו באופן כללי לזמן שהם משקיעים בתחומי הבית,כמו בישול, כביסה, סידור וניקוי, קניות וטיפול בילדים. הממצאים מעוררי עניין: למרות ההתקדמות המשמעותית בשוויון בין המינים וכניסת הנשים לתחומים חברתיים וכלכליים שעד לא מזמן היו שמורים לגברים בלבד, הבית הפרטי שלהן ממשיך עדיין להפלות אותן לרעה.
הכי משקיענים בבית: הבעלים המקסיקנים
לא נמצאה אף מדינה בעולם בה הבעלים עובדים בבית בממוצע יותר מנשותיהן, או במידה שווה להן. ככלל, בממוצע עולמי, נשים מבצעות כשני שלישים מעבודות הבית. הנשים הנורבגיות, שמשקיעות בממוצע פחות שעות בעבודות בית בהשוואה לנשים אחרות בעולם, עדיין מטפלות בענייני הבית פי שלושה יותר מבעליהן (12 שעות בממוצע שבועי, לעומת ארבע שעות). הבעלים המקסיקנים, שהתגלו כשיאנים עולמיים בזמן שהם משקיעים בעבודות בית, מקדישים לכך יותר שעות מאשר הנשים הנורבגיות, אבל אפילו הם עובדים בבית פחות מנשותיהן.
הנשים מצ'ילה נמצאות במקום הראשון בזמן שהן מקדישות לבית - 38 שעות שבועיות בממוצע, אחריהן באות הנשים מברזיל עם ממוצע שבועי של 33 שעות, ומיד אחריהן הנשים האיריות עם ממוצע שבועי של 32 שעות. בצ'ילה גם נמצא הפער הגדול ביותר בין נשים וגברים - 28 שעות הבדל. אפילו הגברים הצרפתים, שיצא להם שם של בשלנים גדולים, מתמסרים פחות לחובות הבית בהשוואה לנשותיהם (פער דומה לפער הנורבגי). הם עובדים אולי יותר במטבח, אבל פחות מנקים, פחות מסדרים, פחות מטפלים בילדים וכדומה.
גם ישראל מגלה פער: בעוד שנשים ישראליות עושות לביתן בממוצע כ-17.5 שעות שבועיות, הגברים מסתפקים בקרוב ל-שש שעות.
אולי זה עניין של רגישות
מספר השעות שנשים משקיעות בעבודות הבית משתנה ממדינה למדינה על פי הנורמות הלאומיות. במדינות בהן נשים נהנות מיותר כוח כלכלי ופוליטי מתגלים הבדלים קטנים יותר במספר השעות שנשים וגברים עסוקים בחובות הבית. יש גם הבדלים ברמות האישיות. כך, למשל, ככל שהבעל מרוויח יותר בעבודתו, כך הוא משקיע פחות זמן בעבודות הבית. אבל הממוצע העולמי הוא משמעותי בתפישת השוויון בין נשים לגברים.
אמא שלי היתה יכולה להגיד לאבא לעשות כל דבר בבית, אפילו פאנלים, ואבא היה עושה. לפעמים אולי מתלונן, מזכיר לה את העבודה הרבה והאחראית שיש לו מחוץ לבית, אולי גם מתייחס לשעות הרבות שהוא משקיע בעצי הפרי ששתל סביב הבית. אבל, בסופו של דבר, הוא לא היה מתחמק. יחד עם זאת, הוא לא היה עושה פאנלים על דעת עצמו. הוא לא היה יודע אפילו שצריך לעשות פאנלים. כשהוא הלך לקניות בכלבו המקומי, הוא לא הלך בלי רשימה מפורטת מאמא. אם מישהו ידע תמיד מה חסר בבית, זאת היתה אמא. אבא היה היחיד שתיקן דברים שהתקלקלו בבית, אבל בלי שאמא אמרה לו לתקן, הוא לא ידע שצריך.
