לא צריך לזכות בלוטו כדי ליהנות מקוביית שוקולד
מחקר חדש מגלה שהאושר של מיליונרים נקבע על פי אותם דברים שגורמים אושר לאנשים לא עשירים. מדובר בעיקר בפעילויות כמו הליכה בפארק, אמבטיה ממושכת, תנומה קלה ומשחקים. היה לנו כבר אושר כזה בילדותנו, אז למה דוחפים אותנו להתבגר כדי להגיע בסופו של דבר לאותה נקודה? ואיפה האהבה בכל הסיפור הזה?
בן דודי היה "ילד קיץ". ילדי קיץ הם ילדים עירוניים, לא כל כך שזופים, כאלה שלא מקפלים קפל אחד בקצה המכנסים עד שרואים את הלבן של הכיסים, ויש להם משפחה והכל, אבל בקיץ הם נוסעים לבלות אצל קרובי המשפחה שלהם בקיבוץ. במשפחה שלנו היו שני ילדי קיץ, זה שראה כוכבים ביום שמש, ואחותו שבינתיים עשתה דוקטורט ועכשיו היא משפצת את הבית שלה. היום הם לא רוצים לגור בקיבוץ, אבל בילדותם הקיבוץ היה בשבילם המקום של האושר.
מה השתנה? למה נראה שהאושר של ילדים שונה מהאושר של מבוגרים?
לעשות כוחות, מי נגד מי, ולהתחיל לשחק
לא צריך הרבה כדי להיות ילד מאושר. אולי זה לא מעט בכל זאת, אבל פחות בהשוואה לדרישות האושר של מבוגרים. ילדים לא שואפים לנסוע לטיולים מיוחדים במזרח הרחוק, בדרום אמריקה או באלסקה. טיול ברגל מהבית שלנו ועד הרפת ומשם לבית הקברות, ואז לחתוך בכיוון של הגרוטאות שבסביבות המוסך, לחזור בכיוון של חדר האוכל, לשתות מים קרים מהמתקן שעומד בכניסה, להסתכל החוצה אל הטרקטורים החולפים, לחכות שאחד הטרקטוריסטים ייכנס לאכול ואז לטפס על הטרקטור שלו ולעשות קולות של טרקטור חורש, ובסוף להגיע הביתה, לשתות מיץ תפוזים ולאכול את העוגיות של אמא שלי ואז ללכת אל ערימה של ילדים שרצים וקופצים על הדשא הענק המקיף את חדר האוכל, לעשות כוחות, מי נגד מי ולהתחיל באיזה משחק.
למה אנחנו מחנכים את הילדים לוותר על אושר כזה? למה להגיד להם שזה לא אושר בוגר? הרי זה מה שאנחנו עושים, לא?
אושר של מבוגרים עולה בהרבה ויתורים. מגדירים אותו כמיצוי הפוטנציאל האישי, ושולחים אותנו למצות פוטנציאלים על חשבון האושר שיש לנו כבר. אבל אם האושר הוא הטעם בחיים, למה להשקיע כל כך הרבה לאחר שכבר למדנו בתור ילדים שהאושר מצוי בדברים שלא עולים כסף, או בדברים שמחירם בטל בשישים? מה עושה את מיצוי הפוטנציאל לחשוב יותר?
נראה שדווקא מיצוי הפוטנציאל הוא מתכון לחיים פחות מאושרים. הוא מכניס אותנו לתחרות עם אחרים, מקשה עלינו להסתפק במה שיש, לא מציב קו סיום ברור, והוא דומה יותר לדרך חתחתים מתסכלת של עליות וירידות. כמה אנשים בכלל אכן ממצים בסופו של דבר את הפוטנציאל שלהם? לא הרוב, לדעתי. אז למה לבטל למענו את האושר שהיה לנו בתור ילדים?
הנאות בחינם עושות את כל ההבדל
אני מכיר כמובן את כל התשובות. רגשות, אהבה, זוגיות ועצמאות הם חלק טבעי מההתבגרות. תקופת הילדות היא בסך הכל בועה. חייבים לחנך את הילדים לקראת החיים שמחוץ לבועה. הכל נכון. אבל איך להבין, בהקשר הזה, את הממצאים של מחקר חדש שנערך על ידי ד"ר ריצ'רד טוני (Tunney) מבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטינגהם? על פי המחקר, הדברים הפשוטים בחיים, אלה שהיה לנו בשפע וכמעט בחינם בימי הילדות, הם בעלי ההשפעה החיובית ביותר על תחושת האושר שלנו כאנשים מבוגרים. קובית שוקולד וטיול בפארק הם לא רגעי אושר בועתיים. הם הם האושר.
המחקר, שמומן על ידי מועצת ההימורים הבריטית, השווה את דרגות האושר של הזוכים בפרס הגדול בהגרלה הלאומית לדרגות האושר של קבוצת ביקורת של אנשים שלא זכו בפרס הגדול. להפתעת החוקרים, אם כי לא להפתעתי, כפי שאפשר לראות ברשימה מוקדמת שלי, נמצא שלא מכוניות ראוותניות ותכשיטים עם יהלומים הם אלה שגרמו אושר לזוכים בפרס הגדול, אלא דווקא פעילויות שזמינות כמעט בחינם לכולם.
הזוכים בפרס הגדול הם באופן כללי מאושרים יותר מאלו שלא זכו בפרס. 95 אחוזים מהם מגלים גישה חיובית לחיים, בהשוואה ל-71 אחוז מקבוצת הביקורת. אבל מה עושה את זוכי הפרס למאושרים יותר? בעיקר פעילויות כמו הליכה, תנומה קלה, רחצה ממושכת באמבטיה, שחייה, משחקים חברתיים ועיסוק בתחביבים, בדיוק כמו האנשים המאושרים מקבוצת הביקורת.
"נראה שבילוי זמן בנינוחות הוא הסוד של חיים מאושרים", כותב ד"ר טוני, "הנאות שלא עולות כסף הן שעושות את ההבדל – גם אם אתה יכול להרשות לעצמך כל דבר שאתה רוצה".
איפה האהבה בכל הסיפור הזה? המחקר לא בדק ישירות את הבדלי האושר המתייחסים לאהבה רומנטית, אבל ניתן ללמוד על מגמה כלשהי על פי הסטטיסטיקה של בילויים הנחשבים כזוגיים. אין כמעט הבדל, בין שתי קבוצות המחקר, בבילויים זוגיים כמו בבית קפה, מסעדה לא יקרה, פאב או בבר ומועדון לילה, לעומת בילויים זוגיים אחרים שבהם כן נמצאו הבדלים משמעותיים, כמו בפיקניק ואירועי תרבות (קולנוע, סרט ותיאטרון). העשירים נוטים לבלות פחות בפיקניקים ויותר בהפקות תרבות ברמה ארצית או בינלאומיות, בעוד שהלא עשירים נוטים יותר לבקר בהפקות תרבות מקומיות.
זה אומר שהכסף אינו מחולל שינויים משמעותיים באושר הרומנטי. הכסף יכול לקדם אולי את הסיכוי, בעיקר של גברים, להיות מושא של חיזורים, אבל ברגע שיש כבר אהבה, או זוגיות, ההבדלים בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם נוטים להיטשטש.
צריך הרבה כסף כדי ליהנות מאושר שלא עולה כסף
פעם, בימים שבני הדודים שלנו בילו איתנו את חופשות הקיץ, לא היו פסטיבלים יקרי ערך, לא נסענו עם ההורים לחו"ל, לא היו לנו אפילו מכוניות. אבל היו לנו בחינם שדות, בית קברות, רפת, לול, דיר, גרוטאות, חרולים שאספנו בתור כלי נשק נגד מי שהיו מוכנים להילחם נגדנו, צינורות מים להתיז זה על זה והרבה מאוד זמן פנוי בחופשות. לא שלחו אותנו אפילו לחוגים. לא חשבנו עדיין על הפוטנציאל שאנחנו צריכים לממש כדי להגיע בסופו של דבר למה שכבר יש לנו.
עכשיו יגידו לי שצריך הרבה כסף בשביל ליהנות מפעילויות שלא עולות כסף. אולי. אני לא רוצה להתנגח עם משפט אבסורדי יפה כל כך, אבל יש לי משפט נגדי, ציטוט של ברנרד שואו: "אנחנו לא מפסיקים לשחק משום שאנחנו מזדקנים; אנחנו מזדקנים משום שהפסקנו לשחק".
