שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יעקב סער, לע"מ
    הציבור משלם
    ב-1953, אחרי הפגנות סוערות וזעקות "ייהרג ובל יעבור", החלו להגיע כספי השילומים מגרמניה. אז גם החלה מורשת תרבותית של הנצחת השואה והזנחת הניצולים, שעם תוצאותיה אנחנו מתמודדים היום. אריאנה מלמד על רגעים מעצבים בתרבות הישראלית

    רבותי, ההיסטוריה לא חוזרת. היא פשוט לא מרפה: את מחיריהן של החלטות היסטוריות שגויות, את מחיר האטימות, ממשיכים לשלם שנים ארוכות לאחר השגיאות. בתרבות הישראלית, מי שנידון לשלם הוא בדרך כלל מי שהיה מלכתחילה הקורבן.

     

    "תמיד שאלנו את עצמנו, במה טובים אנו מאבותינו השחוטים, למה הם מתים ואנו חיים. הדם ההוא, הקדוש והמקודש, לימדנו מלחמה והדריכנו על במות אויב. ובזכות הדם ההוא נהפך לראש הממשלה בן-גוריון העריץ הקטן והמניאק הגדול, שאינו מוסר לעצמו דו"ח על עומק השואה ועל חומרת הסכנה. כיצד ניראה בעיני העמים כשקלוננו יצא לרבים, כי הלכנו אל רוצחי אבותינו לקבל עבור דמם כסף?"

     

    הדובר: מנחם בגין. הימים: ינואר 1952, גשם סוחף, ירושלים, הויכוח הציבורי הגדול על אודות הסכם השילומים לפיצוי קורבנותיה של גרמניה הנאצית. והנה ההבטחה של בגין, דקות ספורות לפני המהומה הגדולה, רימוני העשן (גז גרמני, הוא אמר), השוטרים והמפגינים הפצועים והבלגן הכללי: "אני קורא לאדון בן-גוריון! אל תעשה מעשה זה. אתה שם מוקש תחת הבניין של בית ישראל היכול להתפוצץ על יושביו. אני מדבר גם בשם הדם שנשפך לא רק שם, במיידנק ובאושוונצ'ים, ואני מדבר כאן בכדי שלא תצטרכו להרכין ראש נגד הגויים. ולכן אני אומר לאדון בן-גוריון: לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה, על זה אנחנו כולנו מוכנים למסור את נפשנו. ייהרג ובל יעבור."


    הפגנה המונית נגד קבלת השילומים מגרמניה בכיכר מוגרבי בתל אביב בשנות ה-50 

     

    בגין איים במרי אזרחי. בגין פנה אל חברי הכנסת הערביים וביקש שלא יטלו חלק בהצבעה, כיון שזהו ענין יהודי-פנימי. בגין הכריז על העדר לגיטיות כולל של שלטון מפא"י – והניח אבני פינה לרטוריקה הפוליטית של הימין בישראל, שלא השתנתה במאום מאז.

     

    מה שקורה מאחורי חלון הראווה של התרבות

    ב-1953 החלו להגיע הכספים הראשונים. איש לא נהרג בשל ההחלטה שהתקבלה ופתחה את הדרך לנורמליזציה ביחסי ישראל גרמניה, כמו גם לתעשית זכרון ממלכתית של השואה, שאת שיאה ככל הנראה טרם ראינו.

     

    מזה, עשרות אלפי בני נוער מתעטפים בדגל גדול באושוויץ. משרד החינוך מסבסד את הנסיעות. מזה, מספר לא ידוע של ניצולי שואה זקנים ועניים. השבוע, 56 שנים לאחר הסכם השילומים, הוקמה סוף סוף ועדת החקירה שמתפקידה לברר כיצד התעמרו ממשלות ישראל לדורותיהן בניצולים.

     

    "תרבות" היא לא רק סך כל החפצים, הארועים, הרעיונות והמוסיקה הנוצרת בטריטוריה מסוימת. תחת הכותרת "תרבות ישרלאית ב-60 שנות קיום המדינה" צריך, לפחות פעם אחת, להידרש לפערים העצומים בין חלון הראווה המילולי של התרבות המקומית לבין מה שנעשה בחדריה פנימה. שנת 1953, כשהכסף התחיל להגיע, מסמנת גם את הפער.

     

    לכבוד ההסכם טבע בן גוריון את המונח "גרמניה האחרת", והטעים כי אי אפשר עוד לזהות את המדינה החדשה עם גרמניה הנאצית. לכבוד ההסכם ובגללו, הוכרה מדינת ישראל לראשונה במישור הבינלאומי כנציגתו של כל העם היהודי וכמי שנטלה על עצמה אחריות לגורלו: האם היא באמת כזו? האם היא באמת אחראית? השאלות נותרו בעינן, התשובות משתנות: שווה לקרוא לפחות תשובה חדשה אחת, זו של פרופ' יחזקאל דרור בכנס הרצליה, רק לפני ימים אחדים. על פי פרופ' דרור, הזנחת הקשר עם יהדות התפוצות היא רעה חולה מסוכנת, ושורשיה מצויים בדיוק שם, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.


    ניצולי השואה מפגינים בירושלים באוגוסט 2007. הנצחת השואה והזנחת קורבנותיה(צילום: גיל יוחנן)

     

    ושם, בימים שבהם הכסף התחיל להגיע וסלל את הדרך לפיצוי הניצולים, לסיום הצנע ולהשקעות מסיביות בכלכלתה של המדינה המתחדשת, תמצאו גם את זעקתם של חלק מן הניצולים על הפער שבין המדיניות הפרוזאית ומשמעויותיה. הנה, למשל, שיר של המשורר דן פגיס, שהיה בעצמו ניצול שואה. הוא קרוי "טיוטת הסכם השילומים".

     

    טוב, טוב אדונים הזועקים חמס כתמיד,

    בעלי-נס טורדנים,

    שקט!

    הכל יוחזר למקומו,

    סעיף אחר סעיף.

    הצעקה אל תוך הגרון.

    שיני הזהב אל הלסת.

    הפחד.

    העשן אל ארובות הפח והלאה ופנימה

    אל חלל העצמות,

    וכבר תקרמו עור וגידים ותחיו,

    הנה עדיין תחיו לכם,

    יושבים בסלון, קוראים עתון ערב.

    הנה הנכם ! הכל בעוד מועד.

    ואשר לכוכב הצהוב: מיד יתלש

    מעל החזה

    ויהגר לשמים.

     

    הפתרון לזעקה הזאת, על פי מדינת ישראל, היה בהנצחת זכר השואה ובהתעלמות מתמשכת מאחריותה לניצולים החיים: הפתרון נמצא גם ברטוריקה הממלכתית, זו שבעטיה חוזרים בני נוער ממחנות ההשמדה עם התובנה, שהם זקוקים בעיקר למדינה חזקה: לו היו אומרים להם שהם זקוקים למדינה שמכבדת את הצהרותיה, את אזרחיה ואת הקורבנות החיים בקרבה, ספק גדול אם היו יכולים להאמין.

     

    עוד טורים:

     

    1948: "הוא הלך בשדות" רואה אור

    1949: "עוזי ושות'" - יש סאטירה בעברית

    1950: אורי אבנרי רוכש את "העולם הזה"  

    1951: הקמת שדרות ונחל עוז

    1952: תחילת שידורי "יומני גבע"

     

    פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בגין. "לא יהיה משא ומתן עם גרמניה"
    צילום: לע"מ
    בן גוריון. יש גרמניה אחרת
    צילום: לע"מ
    לאתר ההטבות
    מומלצים