שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יעקב סער, לע"מ
    לעוזי היה מותר
    מדור הסאטירה הראשון בעברית - "עוזי ושות'", התצלום המכונן של דגל הדיו, וגם היצירה הנפיצה של ס. יזהר, "חרבת חיזעה". אריאנה מלמד ממשיכה לבחור את האירועים והאנשים שהפכו אותנו למה שאנחנו. והפעם - 1949

    לעיתון קראו "יום יום", וסביר להניח שרוב הגולשים מתחת לגיל 70 לא מכירים אותו: הוא ראה אור במשך קצת יותר משנה, בימים הקשים של מלחמת העצמאות, והיה מהדורת הערב של עיתון "הארץ". בתקופה מלאת חרדה, בשבועות ובחודשים שבהם לא היה ברור כלל אם הפרויקט הלאומי החדש אכן יעלה יפה וכיצד יעשה זאת, התפרסם בעיתון הזה הטור הסאטירי הראשון של המדינה העצמאית הקטנה.

     

    קראו לו "עוזי ושות'", וראשון כותביו היה בנימין תמוז, סופר נפלא ורבגוני מאוד, צייר ופסל ועורך ומבקר, פעיל בתנועה הכנענית ומתרגם – אבל לענייננו, מי שחתום על האסופה "דעתו של עוזי", ספר שראה אור ב-1949 וכינס את הטורים הסאטיריים של בנימין תמוז. כשהוא פרש מן העיסוק הזה לטובת עריכת "הארץ שלנו", עיתון הילדים המופלא שלו זכו ילדי שנות החמישים, נכנס לנעליו צעיר זועם ומוכשר אחר: עמוס קינן. הוא כתב את "עוזי ושות'" במשך שנתיים, כשהטור כבר עבר ל"הארץ" אחרי ש" יום יום" שבק חיים. גם הטורים של קינן כונסו בספר: "בשוטים ועקרבים" של עמוס קינן היה אות הפתיחה לחיי-כתיבה ססגוניים, מן המעניינים ביותר שהתפתחו בתולדותיה של המילה הישראלית הכתובה.

     

    עוזי היה דמות בדיונית. ילד קטן שמתבונן בעולמם של המבוגרים ורואה הכל: את השחיתות במפלגה השלטת, את יהירותם של טיפוסים שכבר לא מסתובבים במרחב הישראלי – כמו הדוקטור-יוריס (למשפטים) פרידריך וילהלם בראונשוויגר, את זחיחותם מדושנת העונג של אנשים כמו זרח קלונימוס הכהן, דמות פיקטיבית של חרדי שמתקיים על חסדיו של המרחב החילוני. וכן, היה גם ירחמיאל המפאיניק, משרת נאמן של אדוניו תאבי השלטון – וממנו קיבלנו את "ירחמיאליות", מילה שגם היא כבר נעלמה מן השפה העברית. פירושה היה נעבעכיות, העדר מעודכנות, רפיסות מוחית כלשהי.

     

    אבל לא כדי לקונן על דאבדין אני כותבת, אלא כדי להחיות את זכרונם של ארועי תרבות שהשפעתם על חיינו הולכת ונמשכת – וגם אם אתם לא יודעים זאת, "עוזי ושות'" היה ארוע כזה. בעיקר מפני שלשונו היתה עברית מדוברת, שאז נקראה "רחובית" ונחשבה למשהו שאסור לראותו בדפוס. לעוזי היה מותר, מפני שהוא היה ילד, ומי שהתלונן כבר אז על לשונם הקלולקלת של ילדים ובני נוער, לא נתן דעתו לכך שהם-הם מחיי השפה האמיתיים. הדוברים ולא הסופרים, המלהגים ולא המקטרגים.

     

    "עוזי ושות'" איפשר לשפה צעירה, נשכנית ובלתי מתלהמת להיות לחלק משפת הכתיבה הישראלית: נדרשו עוד שלושה עשורים לפחות עד שהשפה הכתובה שלנו הפכה נורמלית יותר, חגיגית פחות ומשוללת יומרות של יפיוף שלא לצורך. כיוון שהיה הראשון, וכיוון שהספר ראה אור ב-1949 וללשונו של עוזי היתה השפעה מכרעת על שחרורה של הלשון הכתובה מכבליה – זהו, בעיני, אחד משלושת ארועי התרבות החשובים של 1949.

     

    ארץ בתולה

    השני הוא דימוי. את סיפורו של דגל הדיו תוכלו לקרוא במקומות אחרים, ותוכלו גם לעמוד על המשותף והשונה בינו לבין שתי הנפות מצולמות שהפכו לחלק מבנק התמונות בזכרון הקולקטיבי של בני המאה העשרים: הנפת הדגל הסובייטי מעל לרייכסטאג והנפת הדגל האמריקני באיוו-ג'ימה. שלנו, אפשר לציין בגאווה, איננו תצלום מבוים. אבל מיכה פרי, הצלם שלו, ודאי היה מודע לאפקט הדרמטי של הקומפוזיציה שלו ולכך שהיא תגיע לעיניהם של אנשים שכבר מזהים קומפוזיציות דומות עם סמלים גדולים של הירואיות ושל סוף מלחמה.


    דגל הדיו. זה לא מבוים (צילום: מיכה פרי)

     

    10 במרס, 1949: אום רשרש, הגבול האחרון, הנשימה המעולפת האחרונה של המתרון, הנקודה הדרומית ביותר – והדגל המאולתר שסיפורו נמסר מאז לכל ילד במערכת החינוך בישראל: האם זה הכל? לא בעיני: בתצלום הזה נראים חיילים צעירים, אלמוניים למתבונן, בתוך נוף-בראשית ירחי, כאילו באמת כבשו את השממה, וכאילו לא היו בה בני אדם מעולם. הנה, כאן אפשר להניף דגל במישור שטוח, ריק מבני אדם, בלתי מאוכלס, ובו רק מבנה אחד, קצת אמורפי, של משטרת אום-רשרש. ארץ בתולה בלי אנשים, שכובשיה הם גם בוניה, שאין בכיבוש שלהם כל הרס וכל מתום. זה אחד הזכרונות המתוקים ביותר ממלחמה שביקשנו תמיד לשכוח את הצדדים הפחות נעימים שלה. טוב שהיו בינינו קולות שהתעקשו להזכיר.

     

    מה שמטאטאים מתחת לשטיח

    הארוע השלישי של 1949 הוא "חירבת חיזעה". ב-1949 ראה אור ב"ספרית פועלים" ספר צנום ותמים למראה, ובו חומר נפץ. בזמן אמת, מתוך קרע מוסרי עמוק, כתב ס. יזהר – אביה של הספרות הארצישראלית המודרנית – את פרשת גירוש תושביו של כפר ערבי בדיוני

     במלחמת העצמאות. היו מאות כפרים שתושביהם גורשו כך: יזהר היה הראשון שהעז להטיל ספק בהגשמת האידאל של טוהר הנשק במלחמת העצמאות. מייד קמו לספר הזה מתנגדים, שראו במחברו אדם שתורם ל"דמורליזציה" של העם: והלא הוא בעצמו היה קומיסר-תרבות במלחמת העצמאות, מי שנפגש עם המוני לוחמים, וכיצד הוא מעז.

     

    יזהר מעולם לא הטיל ספק בנחיצותה של המלחמה ההיא, בניגוד למה שייחסו לו מאוחר יותר. הוא רק רצה להאיר בה את מה שלא מצטלם טוב כל כך ולא מגיע אל ספרי ההיסטוריה לנוער ומה שמטאטאים אל מתחת לשטיח. את הפסיון המוסרי שלו שאב בין היתר מיהדותו: יהדות שזה עתה קמה, שחוחת קומה ומעונה, מן האפר של השואה. ב"חירבת חיזעה" השתמש בביטויים ודימויים שלקוחים משואת היהודים כדי לתאר את פעולת הגירוש. עד היום אין הקולקטיב הישראלי, שסוע ומפולג ככל שיהיה, מסוגל

    לשמוע מלים מלקסיקון השואה כשהן מיוחסות לחבריו, לחייליו, לצבאו.

    שלושים שנה מאז מלחמת העצמאות, ושר החינוך דאז, זבולון המר, מסרב לשדר את הסרט "חירבת חיזעה" בטלויזיה.

     

    ב-1978 סערה הארץ מדיונים נוקבים בשאלה, האם עצם שידורו של הסרט איננו נותן "נשק בידי אש"ף", כאילו עצם ההכרה בקיומם של מעשי זוועה, ולא המעשים עצמם, היא הבעיה. את כבודו האבוד של האתוס הישראלי הצילה אז מליאת רשות השידור, שהחליטה לשדר. את עצם קיומם של מעשי זוועה בצילם של מלחמות וכיבוש, רשות השידור ודאי לא יכולה היתה למנוע, אז כמו היום.  

     

    פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - ליחצו כאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים