שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יעקב סער, לע"מ
    אבד בתרגום
    "הפרשה", "כוכב נולד", "העולם הזה", "התרנגולים" ותקליט אחד של מתי כספי, וגם: "מציצים", "שבתות וחגים", "איי לייק מייק", "גבעת התחמושת" ו"שיר לשלום". לרגל חגיגות ה-60 למדינה שמתקרבות אלינו בצעדי ענק, אריאנה מלמד בוחרת את האירועים והדמויות שליוו אותנו דרך ארוכה והפכו אותנו למי שאנחנו. אחד (או קצת יותר) בשנה. ולפתיחה: מה האירוע התרבותי של 1948?

    לעולם לא מוקדם מדי להתחיל לחגוג: עוד מעט ימלאו ששים שנה לא רק למדינה, אלא גם להצגת התיאטרון הראשונה שהוצגה בה. זה היה המחזה "הוא הלך בשדות", עיבוד לרומן הכי פופולארי והכי נמכר בספורת העברית באותה שנה וגם בשנים הבאות. אבל יש עוד המון סיבות לחגיגות בתום ששים שנות תרבות ישראלית: הרי עוד מעט ימלאו חמישים לרומן העברי הענק "ימי צקלג" של ס' יזהר. "וגבעת חלפון" חוגגת 31, ו"קיר" של אוהד נהרין חוגג 15, והטעות ההיסטורית שבגללה לא הופיעו הביטלס בישראל היא כבר בת 42 שנה ו"סאלח שבתי" – הסרט – כבר בן 43, ואפילו "נינט טייב", התופעה ולא האשה, כבר בת ארבע ורבע.

     

    ולכל אלה ולאחרים מגיעים ימי הולדת משלהם, עם התבוננות חדשה באופן שבו הדהדו וחלחלו אל חיינו, ליוו אותנו כברת דרך ארוכה והפכו אותנו למי שאנחנו כעת: אחים מפולגים לתרבות צעירה, מלהיבה, מסוכסכת, מרתקת, בעייתית ומדהימה ברבגוניות שלה.

     

    הטור הזה יוקדש למבט אישי באירועים ובדמויות שעיצבו את חיי התרבות של ישראל: כדי להימלט מכובד הראש של המשימה, בחרתי להיזכר בארוע אחד לכל

    שנה. בהמשך, יהיו כאן "הפרשה" ו"כוכב נולד", הסכם השילומים עם גרמניה ו"העולם הזה", "התרנגולים" ותקליט אחד של מתי כספי, "מציצים" ו"שבתות וחגים", "מיכאל שלי" ו"איי לייק מייק", "גבעת התחמושת" ו"שיר לשלום" ועניניים אחרים, גדולים וקטנים, שהתרחשו על במות ועל קירות ועל מסכים ובין כריכות ספרים ודפי עיתונים. נדמה לי שהמשותף לכולם הוא היכולת שלנו לחייך או להנהן במרץ מיד כשמוזכרים שמות הקוד שלהם: די בשתיים שלוש מלים, כמו סיסמאות גיוס יעילות, ומאחריהן כבר נגישות לנו המון אסוציאציות שאנחנו – במידה שעוד יש דבר כזה, "אנחנו" – מבינים מיד, אבל לכו תנסו להסביר אותן למי שאינו יודע, ותיתקלו בבעייה רצינית של תרגום. לא, זר לא יבין זאת.

     

    העלם והמוות

    בחרתי להתחיל ב"הוא הלך בשדות" לא בגלל נטיית הלב הטבעית שלי לציין ספרים כארועים תרבותיים מכוננים – אלא מפני שהוא באמת היה כזה. בספר, בהצגה, בסרט, בחזרה האובססיבית שלנו אליו כמייצג נאמן של "דמות הצבר", או אולי כאחד ממציאיו: מה היה בספר - ומה היה באנשים שקראו אותו, שנזקקו לו כל כך?

     

    כל תרבות צעירה שואלת את עצמה, "מי אני?" וזקוקה למראה גדולה, מראת פסיפס של דימויים שמתוכם נוצרת הזהות שלה. משה שמיר יצר את אורי ב-1947 (ואת אליק שנולד מן הים, ב-1951), לאו דווקא מתוך היענות לאיזו תביעה חברתית סמויה להגדרה-עצמית. כך כותבים מנשרים פוליטיים, לא ספרים. הוא בסך הכל כתב על חייו של איש שמותו ידוע מראש וכלל לא מפתיע את הקוראים: בני זמנו הצעירים שלהם יועד הספר חיו בתחושת איום קיומית שלא נוכל עוד להבין את עוצמתה. הם קידשו את המתים והפכו אותם ל"יפי הבלורית והתואר" כי לא יכלו לעשות אחרת: בהעדר אידאליזציה של המוות, בהעדר סיפורי גבורה, מה כבר אפשר לומר על החיים הצעירים הללו?

     

    "הוא הלך בשדות" יצק לתוך גופו של אורי לא רק יופי שהגיע ממחוזות הריאליזם הסוציאליסטי אלא גם מגוון של תכונות חיוביות על פי צרכי השעה: הקיבוץ נחשב לפסגת היצירה החברתית של התרבות המתהווה הזאת, אז אורי הוא קיבוצניק. מי שחי בקיבוץ אנוס היה להכפיף את החלטותיו ואת הקונפליקטים הבוגרים, שבלעדיהם לא תיתכן דמות ספרותית מעניינת, לתוך "תבנית נוף מולדתו" – וכשהוא מתבונן בתבנית הזאת, הוא מוצא אנשי-מעשה ענקים, הוריו העמלים בבניינה של חברה: מה היה מקומו בתבנית? האם פסגת מאווייו היא להיות חקלאי או לוחם? האם אושרו האישי חשוב בכלל בתמונה הגדולה של חיים חדורי אידאולוגיה ו"ערכים"?

     

    כוחו העצום של הספר לשעתו ולזמנו מצוי בזיהוי הנכון של הדמות המרכזית במיתוס הישראלי ההולך ומתהווה: איש צעיר מאוד על פרשת דרכים. בהמשך, בשנות החמישים והשישים, תסגוד התרבות הזאת לצעיריה ותשלח אותם למות על מזבח מלחמותיה ותנציח אותם לעייפה: הגרסה הקולנועית של "הוא הלך בשדות" הגיעה אל המסכים ב-1967. המיתוס כבר היה כה מושרש, עד שפשוט נדרש שינוי משמעותי בעלילה. אורי המתחבט בין דפי הספר מת בתאונת אימונים. בסרט הוא כבר נהרג בקרב הרואי. אסי דיין, שהיה אז יפה בלורית ותואר, גילם את אורי בסרט: מן הסתם יקרינו אותו בטלויזיה מתישהו במסגרת חגיגות השישים. הביטו בו וראו בדיוק מה אירע לתרבות הישראלית בין "הוא הלך בשדות" לבין "בטיפול".

     


    דיין. מ"הוא הלך בשדות" ל"בטיפול"

     

    ובחזרה לספר: אהבתם של מיקה ושל אורי נועדה לכשלון לא רק בשל פערים אישיותיים, אלא בגלל ששניהם קורבנות של סיפור גדול יותר: היחסים הבעייתיים בין ניצולי השואה לבין היישוב המקומי. למיקה שבספר בעצם אין היסטוריה, אין עבר ואין ביוגרפיה ברורה: מה לטרגדיה הגדולה של העם היהודי וליושבי קיבוץ גת-העמקים הבדיוני? הלא מיקה אינה מצליחה להשתלב, להכפיף את עצמה לאותה אידאולוגיה שהיא המניע הראשוני לפעולותיו של אורי. היא נבדלת מן הכלל ולא אהודה, איש אינו מתעניין בקורותיה ואיש אינו מזמין אותה "לתת עדות". והיא, כך אומר שמיר בספרו לקוראים בני זמנו, לא יכולה להיות "אחת משלנו".

     

    ב"המליון השביעי" מספר תום שגב אנקדוטה נאה אחת מפיה של הנזי ברנד, מי שעבדה לצידו של ישראל קסטנר בנסיון להציל את יהודי הונגריה מהשמדה. ברנד הוזמנה לספר לקיבוצניקים את מה שעבר עליה בשנים הרעות ביותר בתולדות אירופה, ובתגובה שמעה כי "גם אצלנו נפלה פצצה על הרפת". בכאב צורב הבינה שאין אפשרות לדיאלוג. הנתק הזה, חוסר ההבנה התהומי הזה, אפיין את התרבות הצעירה-מאוד לא פחות מדמותו של הצבר החדש.

     

    כדי ליצור את הצבר צריך היה להרוס את היהודי הגלותי. בן גוריון קרא לניצולי שואה בשם "אבק אדם". משה שמיר דווקא העניק למיקה דמות, אבל לא עומק, לא עוגנים של זהות ולא אפשרות של אושר. כשהגיבור נידון מראש למוות, כשהגיבורה מחוקה ודחוייה, כשעל שפתי כולם נישאים שירים יפהפיים וחדשים לכבוד המתים – האם יש בתרבות הזאת מקום לאופטימיות, ומנין תגיע? ממצעד צה"ל או מטור סאטירי בתולי של עיתון? מזכרונות הלוחמים בערבות הנגב או מקברט קומי חדש?

     

    על 1949 ועל העברית האופטימית של "עוזי ושות'", בשבוע הבא.

     

    היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - כנסו לכאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שמיר. ליצור את הצבר
    צילום: שאול גולן
    הביטלס. לארץ לא הגיעו, אבל לטור הם ייכנסו
    צילום: איי פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים