שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מחמאה ישראלית לגמרי

    לא רק אצל אופרה ווינפרי: קבלו את ספר החודש של ynet שייבחר כאן בידי מיטב אנשי התרבות של ישראל ויימכר בחודש הקרוב בהנחה של 25% ברשת חנויות סטימצקי. ולפתיחה - יאיר לפיד התאהב ב"אם החיטה" של מיקי בן כנען

    פעם, באמצע אימון נוטף במכון כושר, ניגש אלי איש שנראה בערך בגילי ואמר לי שהוא אוהב את הטור שלי. חיכיתי. האיש נראה נבוך. "אוקיי", הוא מילמל, "אז יופי, תמשיך ככה", והתחיל לפנות לעבר הלחיצת-חזה. עצרתי אותו ושאלתי כמה שנים הוא כבר חי בחו"ל. עכשיו המבוכה הפכה לבלבול. "אני כבר שמונה שנים בקנדה", הוא אמר, "איך ידעת"?

     

    ידעתי מפני שהוא נתן לי מחמאה בלתי מסתייגת, שהיא מוצר חו"לי בעליל. זה לא שישראלים נמנעים ממחמאות, הם רק תמיד מצרפים להן עלבון קטן בהתחלה. אתה יודע לפיד,

    בטלוויזיה אתה מלוקק מדי בשבילי, אבל אני אוהב את הכתיבה. הטור שלך קצת משעמם, אבל הספר האחרון העביר לי בסבבה את תל-אביב ניו יורק. הספרים שלך לא משהו, אבל שתדע לך ש"שיר אהובת הספן" היה השיר שלנו בחתונה. וטוב מכולם סיכם את זה איש אחד, על החוף באילת, שניגש אלי ואמר, בפשטות ובלי להסתבך: "אותך אני שונא, אבל את אבא שלך אני אוהב".

     

    ובשביל מה ההקדמה הארוכה? מפני שהמהות של הניסיון הזה, לבחור את ספר החודש, להגדיר משהו שבאמת אהבת, ועוד להיות הראשון שעושה את זה, במהלך הפתיחה של אתר אינטרנטי שמנסה ליצור המלצה שהיא חפה מכל דבר מלבד השמחה שגרמה לך יצירה אמנותית, היא אירוע נועז. הצורך הפנימי הוא לחפש פגמים, להתחיל בחולשות, להבהיר את האובייקטיביות שלי ורק מתוכה להצמיח את העונג שנגרם לי מתהליך הקריאה. אני לא חושב שהנוסח הישראלי של מחמאה-מתוך-עלבון נובע מרוע. זו דרכנו לומר: "אם בנאדם חרא כמוני חושב שעשית משהו מוצלח, זה הרבה יותר משמעותי מאשר איזה נודניק טוב לב שבטח כל היום מחלק מחמאות לכולם".

     

    מוקדש באהבה לכל יוצאי הדופן

    ההקדמה כמעט הסתיימה. עכשיו מצטרף אליה הספר "אם החיטה" של מיקי בן כנען. בעמוד הראשון יש הקדשה: "ספר זה מוקדש באהבה לכל יוצאי הדופן באשר הם. לאלה שנולדו כך ואלה שגורלם גזר עליהם להצטרף במועד מאוחר יותר". תיאורטית, הייתי צריך לסגור אותו שם. הרי הדבר הכי יוצא דופן בי הוא שאני – לטענת מבקרים רבים וצודקים – האיש הכי לא יוצא דופן בארץ.

     

    היי, אני המצאתי את "מה ישראלי בעיניך?" (התשובה החבויה: אתה, אתה, אתה יאיר, עם השם של הטייס והבלורית המשומנת, אתה ישראלי בעיני). אלא שלא סגרתי את הספר. מפני שמיקי בן כנען – שאותה לא פגשתי מעולם – היא כוהנת בכירה בבית הכנסת שלי.

    מפני שהיא יודעת לכתוב. לא האוננות הצפופה והמתיימרת הנחשבת משום מה אצלנו לכתיבה ומייצרת סרט-נע ואינסופי של ספרי "אני, אני ואני". לא שוב הרווקה המתייסרת, איש ההיי-טק המסובך, החוזר בשאלה, החוזר בתשובה, החוזר מהודו, העוזב את משרד הפרסום או כל אחד מעשרות הכותבים בגוף ראשון את עולמם הפנימי המסוכסך והמשעמם להחריד – אלא כתיבה של ממש. האמנות הננטשת לאיטה של הסיפור, שבה יש דמויות, ויש עלילה, ויש דמיון, ויש (המון) הומור, ויש תנועה פנימה והחוצה בין הריאלי לפנטסטי, ויש נקודת מוצא לא הגיונית (ושוב, מצחיקה), שהופכת עם הדיפדוף להיגיון משל עצמה וכובשת אותך.

     

    על מה חשבתי בזמן שקראתי? האין זו תמיד השאלה? קראתי את "אם החיטה" במלון "אוריינטל" בבנגקוק. לא מדובר בתאילנד של האיים, עם הזונות והמסאג'ים והחופים ואופנועי ה"טוק-טוק" הזולים והרעשניים, אלא בתאילנד קולוניאלית, עם מלצרים במדים לבנים המגישים כוסות גבוהות של "מאי-תאי" קריר לקולונלים בריטיים בדימוס. ג'וזף קונארד כתב במלון הזה את "לורד ג'ים", המינגוויי עבד פה, אפילו טולסטוי בילה פה עם טיוטה של "סונטת קרויצר". אז לא חשבתי.

    נכבשתי. יש הבדל. קרה לי מה שקורה רק במחיצתה של ספרות טובה באמת: המציאות סביבי נמוגה לאיטה, עד שהוחלפה בזו של המילים. זוהי קריאה של פעם. בעולם הקדם-טלוויזיוני, הקדם-אינטרנטי, יכולת לקרוא לא בתנועה. הקריאה היתה מטרה. ישבת על הכורסה המיועדת לקריאה, שתית את המשקה שהכנת לקריאה, לא ספרת את השעות מפני שמראש – בכוונה מלאה ובעונג בלתי מצוי – תכננת להקדיש אותן לקריאה. מי קורא ככה היום? מה יש לקרוא ככה היום?

     

    היה כדאי, מיקי

    "אם החיטה" הוא סיפורה הבלתי אפשרי של לבורנטית מתל אביב שמחליטה לבנות לעצמה הליקופטר. את הכסף היא אוספת דרך אתר אינטרנט שמשפיע באופן פלאי על שדות חיטה

     ברחבי העולם ובדרך היא מתאהבת במשורר ענק מידות ואחר כך גם בבחורה קנדית גדולת איברים. אני מניח שלא הבנתם כלום מהתיאור הזה, וככה עדיף. מפני שהספר הזה הכריח אותי לנטוש גם את החלק מעולמי הטלוויזיוני שבו אתה מוכרח לסכם כל דבר בשני משפטי סאונד-בייט בהירים וברורים. אין לי שני משפטים כאלה. לא הייתי מצליח לסכם גם את "תפילה לאואן מיני" המופלא של ג'ון אירווינג (ש"אם החיטה", שונה ממנו לחלוטין ועם זאת מזכיר אותו באופן משונה כלשהו), או כל אחד מחמשת הספרים האחרים שטילטלו אותי בעשור האחרון.


    לבורנטית שבונה לעצמה הליקופטר (איור של מיקי בן כנען מתוך הספר) 

     

    וזו גם הסיבה שרוב הסיכויים שלא שמעתם עדיין על "אם החיטה". מפני שאין מדף נוח וקל להגדרה שבו אפשר לשים את הספר הזה. ליד התמונה של מיקי בן כנען, על הדש הפנימי של הספר, כתוב שהיא מעצבת תלבושות ותפאורות לתאטרון, וגם "ממציאה ומפתחת פטנטים". זוהי הגדרה כובשת, אלא שהספר הזה – למרות שהוא רוויי בציורים ואיורים ושירים ויציאות וכניסות משוגעות מן הסיפור המרכזי - אינו פטנט. הוא פועל עליך מפני שהוא – וגם הפעם אין לי עלבון לעטר בו את המחמאה – כתוב נהדר.

     

    ואם אני חייב להיות ישראלי בעיני, אז הבקורת היחידה שלי היא על העטיפה. מן ציפוי דמוי-עור שנראה קצת כמו סידור תפילה. אני יכול לדמיין את היד המרחפת על המדף ב"סטימצקי" או ב"צומת ספרים", ואז נרתעת מן הכובד החום-כהה, המבשר הכל חוץ מן האמת העולצת, האינטליגנטית, המלאה באהבת אדם והמקורית להפליא. נדמה לי שבלי העטיפה הזו, הספר כבר היה תופס בעיניכם את המקום הראוי לו.

     

    ועוד משפט אחד שהוא התכתבות פרטית וחד צדדית עם מיקי בן כנען שאותה (יש להדגיש זאת למען הטוקבקיסטים החשדניים) לא פגשתי כאמור מעולם ואפילו אין לנו חברים משותפים:

     

    מיקי, אני מכיר את התהליך. אתה יושב שנתיים או שלוש או חמש, וכותב בלילות, ומשקיע פנימה את כל מה שיש לך ואין לך, והספר יוצא, ואז מגלים את העובדה הפשוטה, החותכת, שיש המון ספרים בעולם. כל הזמן יוצאים ספרים, ונדמה לך שתמיד שמים לב לספרים של אחרים, ואתה נופל לחור שחור שבו אתה מתחיל לשאול את עצמך בשביל מה זה היה כדאי? אז זהו, שהיה כדאי. בייחוד לקוראים.

     

    • לחצו כאן לראיון חגיגי עם מיקי בן כנען

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יאיר לפיד. לא מחפש פגמים
    באדיבות ערוץ 2
    "אם החיטה". קריאה של פעם. עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים