שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    בכייה לדורות

    הצעת החוק שאישרה הממשלה להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים לא רק שאינה מצעידה אותנו קדימה בכוון הנכון – היא מצעידה אותנו אחורה אל המחשכים. אורית קמיר סבורה כי על הציבור להעניש בכל דרך את חברי וחברות הכנסת והממשלה שמוכנים למכור אותנו עבור הישרדות פוליטית

    מכל הרעות החולות הפוגעות בצביונה הדמוקרטי של ישראל, בזכויות האדם ובזכות האישה לשוויון אזרחי, החמורה ביותר היא סמכות השיפוט של בתי הדין הדתיים בכלל, והרבניים בפרט, בדיני נישואים וגירושים. סמכות זו עומדת עתה להתרחב באופן משמעותי, כאתנן פוליטי של הממשלה לש"ס.

     

    בתי הדין הרבניים הם בתי הדין הדתיים המוסמכים על פי חוק משנת 1953 לפסוק בכל הקשור בנישואים וגירושים של יהודים בישראל. הם פוסקים על פי דין תורה – כפי שהם מפרשים אותו, כלומר באורח אורתודוכסי שמרני, אנכרוניסטי, קיצוני, וחסר כל התחשבות בערכים הומניים מודרניים. כך, למשל, הם קובעים שאישה שאינה מוכנה לחיות חיי אישות עם הגבר שהיא נשואה לו, גם אם הוא מתעמר בה, ואף אם הוא מכה אותה לעיני בית הדין, היא "אישה מורדת", אשר חייבת להישאר נשואה לאיש, ומאבדת את זכותה למזונות.

     

    הם קובעים שאם גבר משחרר את אישתו בגט כי הוא חושש מתביעת פיצויים – הגט "מעושה" ואינו תקף. הם מסרבים לכפות או לחייב גברים לתת גיטין לנשותיהם גם כשהם מכים אותן, בוגדים בהן, נוטשים אותן ומסרבים להשתתף בפרנסת המשפחה. הם מחייבים נשים לקנות את גיטיהן על ידי תשלומים גבוהים לבעלים סחטניים. הם מאמללים נשים שנים על גבי שנים בהליכים מתמשכים, משפילים וחסרי תוחלת והורסים את חייהן, הכל תוך התנשאות והתבדלות בלתי אנושיים. התנכרותם לציבור החילוני אינה מוסתרת וסלידתם מנשים חילוניות בוטה. פסקי הדין שהם כותבים סתומים, בלתי מנומקים, לא קוהרנטיים, ולוקים בשרירות, בעמימות ובחוסר מחוייבות בולטים לחוק הישראלי ולערכי המדינה. וכידוע, משנה לשנה הדיינים הולכים ו"מחרידים": הם אינם משפטנים ונבחרים על פי קירבה לצלחת, בעיקר של ש"ס, ובמיני "דילים" מפוקפקים.

     

    הדבר הנכון היחיד לעשות במדינה דמוקרטית וליברלית שואפת חופש ושוויון הוא לבטל את בתי הדין הדתיים ולחוקק חוקי נישואין וגירושין דמוקרטיים שיידונו בבתי הדין למשפחה. כל פתרון אחר הוא כפיה דתית הפוגעת בזכויות אדם בסיסיות. והנה, במקום לצעוד קדימה, ולבטל את המוסדות המבישים הפוגעים באושיות קיומה הדמוקרטי של המדינה, באה ממשלת ישראל, ומציעה להרחיב עוד יותר את סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים מעבר לאלה שיש בידיהם כיום. בציניות חסרת בושה של סוחרי סוסים המוכרים אותנו בנזיד עדשים בלא לעפעף. ובוז'י הרצוג, הליברל הנאור, אביר זכויות ההומוסקסואלים והלסביות, מנצח על הבושה. שלא לומר אהוד ברק, ציפי לבני, ושאר יפי הנפש.

     

    במה אמורים הדברים?

    הצעת החוק החדשה, שאושרה בישיבת הממשלה כמעט פה אחד (חרף התנגדותו המוצדקת והבודדה של שר המשפטים, פרידמן) נועדה להרחיב את סמכויותיהם בשני כוונים: ראשית, מעתה הם יוכלו לפסוק גם בעניינים אזרחיים שאינם נישואין וגירושין; שנית, הם יוכלו להמשיך לפסוק בענייניהם של בני זוג גם לאחר שקשר הנישואין הותר, והליכי הגירושין נסתיימו.

     

    לנקודה הראשונה: עד היום נקרא החוק המעניק סמכות לבתי הדין הרבניים "חוק בתי דין רבניים (נישואים וגירושים)". הצעת החוק מבקשת למחוק את המילים "(נישואים וגירושים)" ולהעניק לבתי הדין הרבניים סמכויות רחבות הרבה יותר, בכל נושא אזרחי שצדיים לסכסוך יכולים להסכים לגביו. סמכותם של בתי הדין תתקיים רק במקרים שכל הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו לשיפוט הרבני, וכשלפחות אחד הצדדים הוא יהודי. 

     

    לכאורה – מה הפסול שאם כל הצדדים מסכימים, יוכלו להתדיין בפני בית דין רבני במקום בית משפט אזרחי? הפסול הוא שבתי הדין הרבניים אינם פוסקים על פי חוק המדינה. כפי שבג"צ שב והסביר לאורך השנים: אזרחים ישראלים שרוצים להתדיין על פי דין תורה - יכולים גם היום לבוא בפני גופים פרטיים ולמנותם לבוררים. אך לא יעלה על הדעת שאזרחי המדינה יפנו לגוף של המדינה, הפועל מכוח חוק המדינה ובמימון המדינה, ויסכימו לקבל עליהם באופן מחייב הליך משפטי המפעיל חוק שאינו חוק המדינה. ולא רק שאינו חוק המדינה – אלא שאינו מכבד את ערכי היסוד הבסיסיים ביותר של המדינה; שדייניו אינם יודעים את חוקי המדינה ואת ערכיהם; שאינם משפטנים ואינם בעלי השכלה כלשהי; שאינם כותבים החלטות מנומקות ואינם מחוייבים לתקדימים כלשהם.

     

    לנקודה השניה. עד היום, כאשר זוג סיים להתגרש, פוקעת סמכותו של בית הדין הרבני, ובני הזוג הגרושים – במיוחד האישה – נפטרים מעונשם של אלה. גם אם במהלך הגירושים הצליח הגבר לסחוט מן האישה התחייבות לשוב ולהשפט בפני בית הדין הרבני בכל הקשור בהסכם הגירושין – ההתחייבות לא תופסת, והאישה יכולה לפנות לבית הדין למשפחה, שאינו מפלה אותה לרעה, מכיר בשוויונה האזרחי, ומתייחס אליה כאל אדם שווה זכויות בפני החוק. כך שב ופסק בג"ץ במספר מקרים מסוג זה שבאו בפניו.

     

    על פי הצעת החוק החדשה שאושרה על ידי הממשלה, אם במהלך הליך הגירושין גבר מצליח לסחוט את אשתו להסכים לכך שהמשך הטיפול בהסכם הגירושין שלהם יהיה בפני בית הדין הרבני גם לאחר מתן הגט - התחייבותה תהיה תקפה, והיא לא תוכל להעדיף את בית המשפט למשפחה. נכון, אמנם, שבהתערבות ארגון "עיקר" הוכנס סייג, שעל האישה להכנס להתחייבות מרצון חופשי ובמודעות; ואולם המציאות מלמדת, כידוע, שכיוון שבבית הדין הרבני כל הקלפים הם בידיו של הגבר – אין לאישה ברירה, אם חפצת גט היא, אלא להסכים לכל דרישותיו "מרצון חופשי ובמודע". נכון אמנם כי היא תוכל אחר כך לטעון כי הסכמתה לא היתה חופשית והיא נכפתה להעמיד פני מסכימה, אך הקושי להוכיח זאת יהיה גדול הרבה יותר מאשר כיום, כאשר התחייבות כפויה כזו פשוט אינה חוקית ולא תקפה.

     

    הצעת החוק שאישרה הממשלה להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים לא רק שאינה מצעידה אותנו קדימה בכוון הנכון – היא מצעידה אותנו אחורה אל המחשכים. היא פוגעת ברגל גסה בנשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית ומבזה כל אזרח ואזרחית. על הציבור כולו להתקומם כאיש אחד כנגד הפגיעה בזכויות האדם, למנוע את הנבלה, ולהעניש בכל דרך את חברי וחברות הכנסת והממשלה שמוכנים למכור אותנו לדראון עולם עבור הישרדות פוליטית עלובה.

     

    ד"ר אורית קמיר, משפטנית, מרצה למגדר, האוניברסיטה העברית. לקריאת הבלוג של אורית קמיר - לחצו כאן. 

     

    מחר, ה-25 בפברואר, ייתקיים במכון ון-ליר בירושלים כנס בחסות הארגונים "קולך" ו"מבוי סתום". בנושא: הרחבת סמכות בתי דין רבניים - פלורליזם משפטי או כפיה דתית?

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דודי ועקנין
    רשמו ניצחון. הרב עובדיה והרב הראשי
    צילום: דודי ועקנין
    המגיש. הרצוג
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים