כבוד הנשים נשמר בבג"ץ

הרבה עוד יאמר וייכתב על פסק דינו של בג"ץ בעניין הסדר הטיעון בין הנשיא לשעבר משה קצב לבין המדינה, בעניין עבירות המין החמורות בהן הואשם. אך בטרם ההתעמקות בפרטי פסק הדין החשוב, יש להביט על התמונה בכללותה ועל משמעותו הציבורית בהקשר לפרשיה שהסעירה את הציבור למעלה משנה.

בהקשר זה, פסק הדין היה צפוי, כמעט בלתי נמנע, ונכון הן מבחינה משפטית והן מבחינה ציבורית. הוא אינו מעיד על זילות בחומרתן של עבירות מין נגד נשים (ההיפך הוא הנכון), ואינו מהווה "יום שחור" לציבור הנשים בישראל או לציבור הישראלי בכללותו; הטוענות והטוענים כך מטעים את הציבור, מפגינים חוסר אחריות, ועלולים לרפות ידיים ולמעט באמון הציבור במערכת המשפט שלו ללא כל הצדקה.

פסק הדין, על ריבוי קולותיו, הוא הכרעה משפטית הגיונית, סבירה ומתבקשת במצב קשה, מורכב, שיש להכיר בו על מורכבותו, לקבלו בבגרות ציבורית ולא להיתפס לפאניקה. הכשל היחיד בפרשה כולה, כפי שהיה ברור מלכתחילה, היה הכרזותיו המוקדמות המיותרות של היועץ המשפטי לממשלה על העמדה לדין של קצב בגין אינוס. כל שאר ההתרחשויות היו סבירות, גם אם לא מושלמות.

כדי להבהיר את הדברים, אמסגר בקצרה את השתלשלות הפרשה: מי שכיהן כנשיא המדינה, משה קצב, השתמש לרעה בכוחו, השתרר על עובדות תחתיו וביצע בהן עבירות מין. בהתנהגותו זו יש משום שחיתות, מעילה באימון, כוחנות, וכמובן – הטרדות מיניות, מעשים מגונים, ואולי גם אינוס.

מעשיו אלה מעידים עליו שלא היה ראוי לתפקיד בו כיהן, וביזה את מוסד הנשיאות ואת המדינה שבראשה עמד. על כל אלה אין חולק. דווקא יחסו הרציני של היועץ המשפטי לממשלה לעבירות המין הכוחניות של מי שכיהן כנשיא המדינה, הוא שהביא אותו לצאת בהכרזות ציבוריות פומביות שלא היה צריך לצאת בהן, כי ניתן להעמיד את הנשיא לדין בעבירות חמורות, לרבות אינוס. עם הזמן הבין היועץ את שצריך היה לדעת מלכתחילה, שלא כל מקום בו אכן התקיימו עבירות חמורות ניתן לגבותן בראיות מספיקות כדי להרשיע בהליך פלילי ולהוכיחן מעל לכל ספק סביר. לכן החל לסגת ולחזור בו מהצהרותיו המיותרות.

התערערות בטחונו, כמו גם התחשבות מוגזמת במעמדו הנכבד של נשיא המדינה, הובילו אותו, ככל הנראה, להתפשר יתר על מידה עם באי כוחו של קצב, והולידו בסופו של דבר הסדר טיעון אנמי ומוצלח פחות מכפי שניתן היה לקוות לו. עד כאן – הכל כשר וסביר. לא מושלם – אבל אנושי.

כשהתפרסם הסדר הטיעון חשו עמותות לעתור נגדו לבג"ץ. גם הן עשו את חלקן הציבורי ופעלו בהגינות ומתוך מחוייבות לאינטרס הציבורי כפי שהן מבינות אותו. בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ הקדיש לנושא את מלוא תשומת הלב. הרכב של חמישה שופטים בחן לעומק כל נקודה וכל סוגיה. השופטים הגיעו להחלטה כי למרות הטעויות הברורות בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה לאורך הדרך, התוצאה הסופית אינה בלתי סבירה דיה כדי להתערב בה ולבטלה.

הנשיאה ביניש, בדעת מיעוט, סבורה כי ראוי היה לקבל את העתירה בעניינה של אחת המתלוננות נגד הנשיא (א' ממשרד התיירות), והשופט לוי סבר שבנושא בעל רגישות ציבורית כה גדולה לא ראוי היה לעשות הסדר טיעון, ומן הראוי היה לאפשר לבית המשפט לדון בכל הראיות ולהכריע לגופן. אך מעבר להבדלים אלה בעמדות השופטים, הדיון היסודי, המעמיק, הרציני, וחילוקי הדעות בין השופטים מעידים כאלף עדים על היחס הרציני שהפגינו כלפי עבירות המין והשחיתות הציבורית שהן מהוות.  

בשורה התחתונה, פרשת קצב היא נקודת ציון מכובדת ביחסה של מדינת ישראל לעבירות מין של נבחרי ציבור. מי שהיה נשיא מדינה אולץ לוותר על תפקידו ועל עתידו הציבורי, ויורשע בעבירות מין למרות הקושי הרב בהשגת ראיות קבילות נגדו. בהתנהגותו יש ללא ספק קלון, ויש לקוות כי הציבור לא ימחל לו, יוקיעו ויקיאו מתוכו.

יש לקוות שהפרשה תגרום לבכירים ולשאר הישראלים להימנע משימוש לרעה בכוחם בכלל ובהקשרים מיניים בפרט. יש לקוות שנשים וגם גברים יקלטו את המסר המעודד וימהרו להתלונן על פגיעות מיניות. הגיע הזמן להניח לפרשת קצב ולעבור לעסוק בסוגיות חשובות לא פחות, כמו הצעת החוק שממשלת ישראל מקדמת, שתעמיק את הכפפתן של נשות ישראל היהודיות לבתי הדין הרבניים המתעמרים בהן ופוגעים בזכויותיהן האזרחיות.

ד"ר אורית קמיר, משפטנית, מרצה למגדר באוניברסיטה העברית

לבלוג של אורית לחצו כאן