תמונות מציאות הפוכות

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. אוקיי. אבל מה היו פני הדברים ואיך באמת נראתה פיסת הארץ הזו, כשה"סכסוך" עוד היה בגדר נבואת זעם של מטורפים? איך באמת נראה המפגש של אנשי העליות הראשונות עם האנשים שגרו כאן בזמן שאנחנו היינו, במה שנהוג לכנות בישראל הרשמית, ה"גלות בת 2,000 שנות"? איך בדיוק נראו לפני 100 שנה גבעות החול שהשתרעו צפונה מיפו והפכו בערוב השנים לתל אביב שלנו.

אלון חילו הוא אחד הקולות המרתקים שקמו לספרות העברית בשנים

האחרונות. בניגוד לרוב הכותבים העכשוויים, הוא אינו מתעניין בפסיכולוגיה המודרנית של התא המשפחתי, שלא לומר בזוגיות. הוא גם אינו מתעניין בהיבטים שונים של ישראל העכשווית, אם זה בבועה התל אביבית, בקיבוץ, בעיירת הפיתוח או בהתנחלות. אלון חילו מאמין שאת התשובות האמיתיות לכל שאלה אפשר למצוא בקלות רבה בעבר.

בספרו הראשון, "מות הנזיר", הוא הרחיק עד עלילת הדם של דמשק ב-1840 כדי להתמודד עם שאלות הזהות האישית, הלאומית, הדתית והמגדרית של היהודים. על בסיס אירוע היסטורי אמיתי, שרוב פרטיו אינם ידועים, הוא בנה את סיפורו של אצלאן פרחי שפגישה עם הנזיר האיטלקי תומאסו משחררת את כל השדים שבליבו.

"מות הנזיר" עסק לא מעט בשנאה העצמית של מי שמרגיש את עצמו מיעוט בלתי מקובל, הן בחברה הכללית והן בתוך משפחתו. החריגות הכפולה והדרך שבה היא מתעתעת בנפשו, אפשרה לחילו לכתוב את אחד הרומנים הטובים של העשור האחרון. לא במקרה הוא זכה בביקורות מצוינות בארץ ובעולם.

ספק היסטוריה, ספק בדיה

בספרו השני ממשיך חילו לצעוד באותם נתיבים, אלא שהפעם הוא מנסה לטפל בנושא טעון עוד יותר - הקמתה של מדינת ישראל ושורשי היחסים בין שני העמים שנלחמים עד היום על אותה פיסת אדמה. כדי לאפשר לעצמו לשאול באומץ את שאלות הבסיס היורדות ללב ענייני חלוקת הארץ, הוא נאלץ להרחיק עד 1895.

שם, ברגעים שבהם החל התהליך שקרוי גם "שיבת ציון", הוא מנסה לתאר

איך נראו פני הדברים במציאות. מה חשבו לעצמם ערביי פלסטינה כשהספינות מאירופה החלו לפלוט כאן את היהודים המשונים. מה חשבו האירופאים שהגיעו מהמודרנה על אותם לובשי גלביות ומנהגיהם. כן, זה היה יותר מסובך מהמערכון המפורסם של "לול".

"אחוזת דג'אני" הוא ספק סיפור היסטורי אמיתי, ספק בדיה. חלק מגיבוריו אכן חיו בשלהי המאה ה-19. לאורך הספר פזורים שמות אמיתיים כמו הד"ר הלל יפה וגם דמותו של נפתלי אימבר הרץ, כותב "התקווה", מופיעה. אתר הדומה לאחוזה שבמרכז הספר עמד אז היכן שנמצאים היום מגדלי עזריאלי. יפו, תושביה הערבים, הכפרים סביב לה, הנחלים, החולות שיהיו שנים אחר כך תל אביב, וכמובן הציונים הראשונים, חובבי ציון, אירופאים שהחליטו משום מה להגיע למזרח התיכון – את כל אלה וחייהם, מתאר חילו באופן חי וצבעוני שגורם לקורא לחוש אותם באופן כמעט ממשי. כשריח פריחת ההדרים עולה באפם, הוא מגיע עד לנחיריו של הקורא.

האסון בפתח

מערכת יחסים הרסנית מובילה את "אחוזת דג'אני" אל עבר הסוף הטרגי. זהו ספור ידידותם המשונה של גואל הקרקעות חיים מרגליות קלווירסקי וילד ערבי בשם צלאח דג'אני. מערכת יחסים בין מבוגר לנער, שאפילו הפרשנות ההומו-ארוטית שניתן להחיל עליה, היא דו משמעית ומקבלת אופי שונה לחלוטין כשהיא מתוארת דרך העיניים המערביות והעיניים המזרחיות. באופן מתוחכם ומסעיר, מצליח חילו לבנות שתי תמונות מציאות הפוכות. מעין ראשומון ארצישראלי שהוא גרסה מופשטת יותר, לירית ונוגעת ללב של כל הויכוחים הפוליטיים של ימינו.

מצד אחד גרסתו של היהודי המגיע מאירופה לארץ שנראית לו ברברית,

פרימיטיבית ובעיקר מלאה בתושבים בלתי רציונאליים. הוא מתחיל לקנות קרקעות מערבים ולהעבירן ליהודים, תוך שהוא מפתח יחסי קרבה מלאים באהבה ושנאה עם המקומיים. מן העבר האחר גרסתו של ילד פלסטיני, הסובל מדיכאון קליני וסוג של מחלת נפש לא ברורה. הנער, שעולמו מלא בשדים ואמונות תפלות, נותן את מבטחו ביהודי האסרטיבי, אך גם ער למטרותיו הנסתרות.

היהודי מגיע לארץ ישראל עם אשתו הטרייה, שלוקח לה זמן להתרגל למקום החדש. היא אינה חפצה ביחסי מין או בקרבה אמיתית, וכך מוצא בעלה ניחומים בזרועותיה של בעלת אחוזה ערבייה, שמעודדת אותו להתיידד עם בנה החולה. מן העבר השני אנו מתוודעים לדמותו של נער עדין, דחוי, שמתאהב בגבר הבלונדיני שמגיע לחווה, אך במקביל מבין בחושיו החדים שהאיש הזה הוא אסונו, הוא זה שינשל את משפחתו ועמו מאדמתם ויותיר אותם חסרי כל.

נבואות הזעם של הילד, הרואה בחלומו את חוזה מדינת היהודים ואפילו את בניית מגדלי עזריאלי, המרובע, הגליל והמשולש, הן כל כך מופרכות, שלא רק העובדים בחווה וכל ערביי האזור מזלזלים בה, לעיתים גם הקורא בעת הקריאה, יכול למצוא את עצמו כמי שלא מאמין שהדברים האלה אכן יתגשמו.

נותר עם לשון בחוץ

ספרו השני של חילו, אינו רק טקסט קולח, הוא גם טקסט קסום מילולית. ההחלטה של הסופר להשתמש בעברית הארכאית שבה דיברו כאן ב-1895 וההתעקשות שלו על הכתיב הישן, שכבר מזמן אינו מוכר לנו, הופכת את חווית הקריאה למסעירה ומענגת, לא פחות.

דווקא השפה ההיא, המיושנת, שאין בה חלק גדול מהמילים שאנחנו מרבים להשתמש בהן כיום, מחייבת את חילו לספר את המעשייה בסוג של ריחוק היסטורי נטול סנטימנטליות. הקורא נותר בתום הקריאה עם הלשון בחוץ ועם ההבנה המחודשת שהאדמה עליה הוא חי כיום, מחזיקה יותר סיפורים ממה שגילו לנו בשעורי היסטוריה.

"אחוזת דג'אני" הוא רומן מפתיע ומצטיין, והוא ממצב את אלון חילו במקום טוב בשורה הראשונה של הספרות העברית הרצינית. הספר הזה ראוי שיקבל זרקור אמיתי, גם בזכות איכותו הלירית ולא פחות מזה בזכות האופן שבה הוא מציג בפני הקורא את הרגעים הראשונים בהם נולד הסכסוך הישראלי פלסטיני.

• "אחוזת דג'אני" של אלון חילו יימכר בחודש הקרוב ב-25 אחוז הנחה ברשת חנויות סטימצקי
  

ספר החודש הקודם