שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    סופר לאחור

    השמועות היו נכונות. הסופר הצעיר הכי מעניין בשטח הוא עורך דין בחברת הייטק עם חיבה יתרה למאה ה-19 ולמרתפי הארכיון הציוני. עכשיו יש לו ספר שנולד אצל קוראת בקפה ובודק מה היה כאן קודם, לפני שהפרדסים של משפחת דג'אני הפכו למגדלי עזריאלי. תכירו את אלון חילו

    כולם מתלוננים שהספרות הישראלית הצעירה בצרות. אנחנו האחרונים להתווכח, ובכל זאת, כמו בכל הכללה טובה, יש גם יוצא מהכלל. במקרה הזה קוראים לו אלון חילו. כשיצא לפני ארבע שנים ספרו הראשון "מות הנזיר" - רומן היסטורי אפל סביב עלילת דם בדמשק של המאה ה-‭,19‬ בשפה סמיכה וסוערת שנראית לגמרי לא מכאן - היה ברור שכדאי לזכור את השם. הביקורת יצאה לכבודו בריקודי שורות, בחוגי הספרות סימנו את חילו כתקווה הגדולה הבאה, דויד גרוסמן צילצל להחמיא, ובינתיים הקהל העמיס ערימות של אשכול נבו ו"מות הנזיר" מכר פחות מעשרת אלפים עותקים.

     

    עכשיו, כשחילו מוציא רומן חדש בשם "אחוזת דג'אני" (ידיעות ספרים) - גם הוא לוקח את הקורא לראפטינג בנהר שוצף, הרחק מ-‭- 2008‬ הגיע הזמן להבין איך זה שהסופר הצעיר הכי מעניין והכי קינקי שמסתובב כאן הוא עורך דין שמעדיף בנייני משרדים על פני נוף שדות. איך זה שהעולמות האפלים והחושניים של חילו נרקחו במוחו של בחור בן 35 שנראה מעומלן יותר מרואה החשבון שלכם.

     

     

    "אולי בגלל שאני טיפוס נורמטיבי, במקצוע מכובד, מעניין אותי לחקור את ההליכה אל הקצה‭,"‬ הוא מנסה להסביר. "אני נמשך לדברים אפלים. אני כותב הרבה על סקס ועל מוות ועל הערבוב ביניהם. זה מלהיב אותי. אם הייתי אישיות קצת יותר קרימינלית אולי הייתי עושה את הדברים האלה בעצמי, ואז לא הייתי צריך לכתוב ספרים‭."‬

     

    הוא למד תיאטרון ומשפטים במקביל. אחרי הלימודים כתב מחזות, ובשנים האחרונות הוא עובד כעורך דין בתחום ההייטק. באוניברסיטה הכיר את אשתו שרי, אשת שיווק בחברת הייטק, ולפני שלוש שנים נולדה בתם תמרה. את "אחוזת דג'אני" כתב חילו בעיקר בלילות. "בטיוטות הראשונות הסיפור היה שונה לגמרי. מין רומן גותי על אדם שמגיע לטירה שוממת ונבל מנשל אותו מהירושה ויש רצח בלילה וכו‭.'‬ אבל זה לא עבד, אני לא יודע למה. בעצם אני יודע למה, אבל זה סיפור משונה. ראי הוזהרת".

     

    אני אעמוד בזה.

     

    "אוקיי. תראי, אני אדם קל כתיבה. תוך חצי שנה יכולתי לסיים את הרומן. אבל בספר הזה שנה שלמה לא הצלחתי לכתוב מילה. תקיעות מוחלטת. ואז עשיתי מה שעושים במצבי מצוקה: הלכתי לקוראת בקפה. מישהי מגבעתיים. לא אמרתי לה שאני כותב ולא אמרתי מילה על הספר. היא הסתכלה ואמרה לי: 'אני רואה איש עם מגבעת שחורה ומבטא רוסי. הוא אומר לי שהוא לא ייתן לך לכתוב את הספר עד שתהפוך אותו לגיבור‭.'‬

     

    "באותו רגע עורי נעשה חידודין חידודין. חשבתי שאני מתעלף על המקום.

    והיא התחילה לדבר בשטף: 'אני רואה את יפו. אני רואה רכיבה על אופניים בסמטאות. אני רואה מישהו שאומר 'לא אתן שתשכח אותי כמו שהאחרים שכחו אותי‭.'‬ זה היה קטע מפחיד. בסוף אמרתי לה: את יודעת מה, אם כבר, שייתן לי את כל התקציר. אז היא מסרה ממנו שזה סיפור על יהודי וערבי, ילד ומבוגר, ביפו. יצאתי ממנה וכתבתי את הפתיחה: 'גמרתי אומר להשים דברי ביומן זה והלא אחרת תתפקע עלי דעתי‭.'‬ מכאן ואילך הכתיבה שטפה".

     

    והקוראת בקפה?

     

    "הלכתי אליה עוד כמה פעמים. נהייתי חמדן. יכול להיות שהיא המציאה הכל, אבל העיקר שהיא נתנה לי רעיונות טובים".

     

    איזו בעיה?

    בדרכו המפותלת, בשפתו המבושמת והנמלצת, "אחוזת דג'אני" הוא רומן על הכיבוש. הספר מורכב משני יומנים בדיוניים שזורים זה בזה: היומן של חיים מרגליות קלווריסקי, איש העלייה הראשונה, אגרונום שמגיע ארצה להקים קולוניה משגשגת; ויומנו של צאלח דג'אני, הבן החלוש, רואה העתידות, של משפחת דג'אני הערבית מיפו. חילו גילה את קלווריסקי בארכיון הציוני והמציא את צאלח, אבל לא את שושלת דג'אני, ששורשיה בארץ מגיעים עד המאה ה-12 ושעל השטחים הנרחבים שהיו בבעלותה עד ‭'48‬ עומדים היום מגדלי עזריאלי. קלווריסקי וצאלח נפגשים במקרה, מערכת יחסים סבוכה מתפתחת ביניהם, עד שקלווריסקי מגיע אל שטחי האחוזה בכוונה להפוך לבעל הבית. קל להבין את הנמשל.

     

    בעברית של המאה ה-19 חושפים היומנים את התהליך שהופך את קלווריסקי מאורח לאדון, בזמן שהילד צאלח, מעין נביא זעם, שוקע בהזיות על גירוש, על מלחמה גדולה ונוראה שבמהלכה "יחריבו היהודים את האחוזה ולעתיד לבוא יבנו על אדמותיה מגדלים שלושה, גבוהים עד מאוד, ראשיהם בשמיים, מגדל אחד צורתו מרובע, מגדל שני צורתו משולש, מגדל שלישי צורתו עיגול‭."‬ כשההזיות מתגברות הוא רואה גם "איש בעל זקן עבות ושחור‭...‬ רכון מעל מעקה‭...‬ והוא כנביא המוליך ומוביל את היהודים אל ארצנו לרשת אותנו בחיינו‭."‬

     

    ההזיות הנבואיות של צאלח נולדו כשחילו ישב בבית קפה. "פתאום ברגע אחד הבזיק מולי הנוף כמו שהיה לפני מאה שנה. ראיתי משוכות של סברס, ובתים ערביים, ופרדסים, ושמעתי קולות. ואז בשנייה הכל חזר למציאות של עכשיו. כאילו המסך ירד. זה היה רגע מצמרר. החלטתי לנסות לשחזר את ההרגשה הזו בספר, על החיים בתל אביב כשהיא היתה שטח פתוח ובעליה היו ערבים. התחלתי לקרוא המון על העלייה השנייה ומהר מאוד נתקלתי בשם קלווריסקי".

     

    אני מודה שאף פעם לא שמעתי עליו.

     

    "זה לא פלא. הוא לא מוכר. הוא היה אחד מגואלי האדמות הגדולים ביותר של הציונות, יותר מחנקין ולא פחות מטיומקין, אבל עליו לא מלמדים. למה? כי הוא הטיף למדינה דו לאומית. טעות חמורה. נידו אותו, השכיחו אותו. חוץ מהמושב מרגליות בצפון הארץ, שקרוי על שמו, לא תמצאי שום דבר על קלווריסקי. פעם הוא אפילו חטף מכות ברחוב בגלל שהוא אהב ערבים. הוא היה איש כריזמטי, מלא חיים, אבל מה – תחמן. הוא פיתח מומחיות בקניית אדמות מאפנדים שישבו בביירות ובמצרים ובנישול האריסים שעבדו אותן במשך דורות. קלווריסקי היה קונה את הקושאן ומגרש אותם, ויש משפט מפורסם שלו שמופיע בספר, אחרי שהבעיר בקתות של אריסים והם יצאו משם בשיירה אומללה: 'עכשיו אני מבין עד כמה הערבים קשורים לאדמתם‭.'‬ זה משפט קלווריסקי טיפוסי, סנונית ראשונה של תסמונת היורים ובוכים שכל כך מאפיינת אותנו היום. ביד אחת מגרש ערבים, וביד שנייה כותב על כאבם בעצב פואטי‭."‬

     

    אז הספר מנסה להראות איפה התחילה הבעיה?

     

    "בתקופה ההיא אף אחד מהציונים לא חשב שבכלל תהיה בעיה. להיפך, הם היו משוכנעים שהערבים יודו להם. חובבי ציון אמרו: אנחנו מביאים כסף, ידע, טכנולוגיה, רופאים לבער את כל המחלות, נביא לכאן קדמה. והם באמת האמינו שהערבים יקבלו אותם באורז וקריאות שמחה, כמו שחשבנו שיקרה בלבנון. באותן שנים כל מי שדיבר על סכסוך בין יהודים לערבים קרא לזה 'השאלה הנעלמה‭.'‬ אותי עניין לראות מה אבותינו הציונים חשבו כשהם הגיעו לכאן. כיוון שהשיניים שלנו קהות, רציתי לבדוק איזה פירות בוסר הם אכלו. איזה סיפור הם סיפרו לעצמם. איך הם חשבו שהתושבים המקומיים יגיבו. הם באמת לא הבינו שהולכת להיות בעיה, או שהם פשוט התעלמו?"

     

    "יש משהו בהווה שמרתיע אותי"

    במסגרת התחקיר בילה חילו לא מעט שעות בארכיון הציוני. הוא קרא במשך שנה את עיתון "המליץ" של ‭") 1895‬חייתי את השנה ההיא מחדש‭,("‬ ונעזר בעמותת 'זוכרות' כדי למצוא את הכפרים הפלסטיניים שעמדו באזור תל אביב־יפו לפני הנכבה. כשהוא נדרש למקם את עצמו פוליטית, חילו מציע גירסה משלו לתסמונת היורים ובוכים שעליה הוא מדבר. "אני קורא לעצמי הציוני הטוב, על משקל השומרוני הטוב. אני לא בעד לפרק את הכל, אבל אני מנסה לספר את הסיפור כפי שהיה צריך לספר אותו - להזכיר את המראות שהיו כאן, את האנשים שחיו כאן. לתקן את העוול‭."‬

     

    איך אפשר לעשות את זה?

     

    "בצורה תודעתית, קודם כל. לפני שמדברים על זכות השיבה, בואי נבדוק מי צריך לשוב לאן. מה היה כאן קודם. בתל אביב למשל 70 אחוז מהשטח היה פרדסים. היו כאן חיים שנעלמו. משפחת דג'אני, שהיא נניח מקבילה של משפחת רוטשילד, חיה היום במחנה הפליטים בחאן יונס בעוני מחפיר. אני לא אומר שצריך להחזיר להם את השטח, אבל כדאי להכיר בכאב שלהם. אצלנו מאוימים מזה משום מה. כאילו מי שמדבר על הדברים האלה תוקע סכין בגב האומה.

     

    "כשהספר הראשון שלי יצא נפגשתי עם קהילות יהודיות באוסטרליה, בטורונטו, בבריטניה. המפגשים תמיד נגמרו באותה צורה: הייתי מספר על הספר הבא שאני עובד עליו, והם היו צורחים עלי וקוטעים את הפגישה. אמרו לי‭':‬מילא שב'מות הנזיר' העלית מחדש עלילת דם שממנה עלולים בטעות להבין כאילו צריכת דם היא תחביב יהודי, אבל בספר השני אתה הולך לתת פתחון פה לפלסטינים‭.'!?‬ כיוון שחלקם יהודים עשירים שמרבים לתרום, שמעתי גם 'בשביל הדברים האלה אנחנו מממנים אותך‭.'?‬ חלק התקשרו לקונסול להתלונן‭."‬

     

    למרות שבאופן עקבי אתה נמנע מלכתוב על ישראל של היום.

     

    "יש משהו בהווה שמרתיע אותי, ולעומת זאת משהו בעבר שמושך אותי אליו. בכל פעם שניסיתי לכתוב על ישראל של היום, הכתיבה נתקעה. ואני מקבל את זה כציווי. אני מאוד אוהב את המאה ה-‭.19‬ אם הייתי יכול לבחור, זו התקופה שהייתי רוצה לחיות בה. להסתובב בצילינדר, חליפת פראק, משקפי מצבט, לנוע בכרכרות. יש לי געגוע רומנטי לתקופה ההיא‭."‬

     

    וגם לשפה ההיא. הכתיבה שלך מליצית וארכאית. כאילו חשוב לך לטשטש כל זיהוי עכשווי.

     

    "אני די מתעב את מה שנקרא 'השפה הרזה' בספרות העברית. אני חושב שהטרנד הזה נגמר, תודה לאל. חלק מההנאה בספרות זה להתענג על משחקי מילים, על המצאות קטנות, והשפה הרזה הולכת לכיוון הפוך, של צמצום ההבעה. היא מוציאה את כל הפאן מהשפה. אני אוהב שפה שהיא נזיד עשיר, שמתבשל כל הלילה על פתיליה. השפה הרזה היא טוסט יבש. אני כותב אמנם בשטף, אבל אחרי כל קטע קצר אני מותש פיזית, כאילו רצתי קילומטרים רבים. אני חושב שיש אנרגיות במילים. יש הרבה ספרים שהם מתים, שהם נייר ודיו. אבל לפעמים משהו קורה ואתה מצליח להחיות את העמוד. אתה משאיר בתוכו חלק מהכוח שלך‭."‬

     

    חילו הוא כנראה הסופר שהכי פחות עסוק בלהיות סופר. אין לו חברים במיליה הספרותי, אין לו גינונים של איש רוח, הוא לא מעביר סדנאות כתיבה, וגם לא מהסס להשמיע הצהרות כמו "אני שונא להמציא עלילות. אני די עצלן ודי בור בתחום הזה. אז אני מעתיק עלילות, בלי בושה. ב'אחוזת דג'אני' לקחתי בחוצפה את העלילה הבסיסית של המלט‭."‬

     

    אתה מחכה לרגע שתוכל להתפנות לגמרי לכתיבה?

     

    "לא, אני מפחד מהרגע הזה. כשהבת שלי נולדה אשתי חזרה לעבוד ואני נשארתי במשך שנה בבית. בשנה ההיא קראתי המון אבל לא כתבתי שורה. רק בסוף השנה, כשחזרתי לעבוד במשרה מלאה, חזרתי לכתוב כמו שצריך. אם הייתי סופר במשרה מלאה, וכל האגו וכל הפרנסה שלי היו מונחים על הכתיבה, אני חושב שהייתי נלחץ ונסגר. אני צריך את השילוב בין השניים. מקסימום, אם הכתיבה נתקעת, אני יכול להגיד 'יאללה, על הזין שלי הספרות והכתיבה והמבקרים. די, אני הולך למשרד‭.'‬ מה שטוב בלהיות סופר בהייטק זה שתמיד יש לך נושא לסמול טוק. במשאים ומתנים זה מפשיר את הקרח. כולם מתעניינים בקוריוז הזה‭."‬

     

    אתה מגדיר את הכתיבה שלך כקוריוז?

     

    "לא, אני צוחק. זה הייעוד שלי. אני יודע שזה הייעוד שלי. אבל דווקא בגלל זה אני לא מוכר את עצמי כלפיו. זה כמו לחזר אחרי אישה. דווקא כשאני מתרחק, היא רוצה‭."‬

     

    ולמרות שהוא די אאוטסיידר לסצינה הספרותית, חילו הצליח לעמוד השנה במרכזה

    של מיני דרמה מו"לית, כשעזב את הוצאת חרגול לטובת הוצאת ידיעות אחרונות. הנפגע העיקרי היה אלי הירש, שערך את ספרו הראשון של חילו ועבד איתו על 'אחוזת דג'אני' עד שלב מסוים. חילו רצה שהירש יעבור איתו לידיעות, אבל הירש סירב. חילו בחר, והקשר נותק. מקורבים לפרשה מסבירים שחילו העריך מאוד את העבודה עם הירש, אבל העדיף לחתום בהוצאה גדולה משיקולים מסחריים. חילו מעדיף שלא להרחיב: "הדבר היחידי שאני יכול לומר זה שאהבתי מאוד לעבוד עם אלי ואני אסיר תודה על התרומה המשמעותית שלו לספר‭."‬

     

    ההוצאה אולי התחלפה, אבל הילד בספרו החדש של חילו הוא במידה רבה אותו גיבור מ'מות הנזיר‭:'‬ חלש, עדין, בודד, נשי וחולמני. ילד שחי בדמיון. ובכתיבה. בן לאמא פתיינית ומעורערת ולאב שעיר ואלים. חילו מתקשה להבין את המשיכה שלו לדמות הזו. "היא מושכת אותי בעל כורחי, זה לא שאני מחפש אחריה. אם את שואלת אם הייתי ילד כזה, אז לא. תמיד הייתי בין הילדים המקובלים בכיתה. אין לי גיבנת רגשית של דחייה וזעם שאני סוחב על גבי. היתה לי ילדות תל אביבית פתוחה, והמשפחה שלי ממש לא נראית ככה. אני באמת לא יודע מה פשר האובססיה לדמות הזו. אני מקווה שהיא תעזוב אותי בספר הבא‭."‬

     

    איפה בכל זאת אתה מוצא את עצמך בילד הזה?

     

    "בצורך לכתוב. ויותר מזה, במחשבה שהדמויות הכתובות חיות יותר מהאנשים שסביבי. זה מה שקרה לי כשכתבתי את הספר הזה. מבחינתי הדמויות היו ממשיות יותר מבני אדם. וכשגמרתי לכתוב, במשך חודשיים הייתי שרוי במה שאפשר להגדיר רק כדיכאון. נדבקתי במחשבה של צאלח - שרואה את העתיד, שרואה את החורבן שמגיע. הגעתי למצב שאני לוקח את הילדה שלי לגן, אני יושב שם איתה ועם כמה זאטוטים, ופתאום אני רואה איפה הם יהיו בעוד 20 שנה, בעוד 50 שנה. אני רואה את המוות שלהם. זה דבר כל כך מחריד. אדם שחי בתוך תודעה של הזמן המתגלגל יכול בקלות להשתגע. בגלל זה אנשים מעדיפים להדחיק. אבל הקללה של צאלח עברה אלי, ועכשיו כשהספר יוצא היא חוזרת וצפה. זה לא דבר שמביא איתו שמחת חיים, בלשון המעטה. בדרך כלל אומרים שלכתוב ספר זה מהלך תרפויטי. אותי הוא הכניס לצרות".

     

    • מתוך מוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבי מנשה
    חילו. נמשך לאפלה
    צילום: גבי מנשה
    "מות הנזיר". ספרו הראשון
    לאתר ההטבות
    מומלצים