שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מאחורי מסיכה: "אני כבר לא יודעת מי אני"

    בניגוד לרוב האנשים, שעוברים מתפקיד לתפקיד בקלות ועדיין שומרים מבפנים על תחושת המשכיות ואותנטיות אישית, אחרים מרגישים שלהצגה שלהם אין התחלה אמצע או סוף. חייהם נעים מתחת למסיכה תמידית, ובסופו של יום הם כבר לא זוכרים מי הם באמת, מתחת לכל שכבות האיפור. אורית היתה בחורה כזו

    אורית התיישבה על הכסא בחדר הטיפולים. "באתי רגע לפני שאני נעלמת לנצח", אמרה. "כל חיי עשיתי מה שאמרו לי לעשות. אני כבר לא יודעת מי אני ומה אני רוצה".

     

    היא זזה בכסא בחוסר נוחות והמשיכה: "כל החיים שלי הם הצגה אחת גדולה. אפילו אני לא יודעת מי אני, ואולי אין שם בפנים שום דבר. אין כלום מאחורי המסיכה שאני מציגה לעולם. אני ריקה מתוכן, אין לי על מה לדבר, אני בסך הכל בועת סבון יפה, שיכולה להתפוצץ ולהיעלם בכל רגע, ואף אחד לא ישים לב שנעלמתי".

     

    אורית היתה חיוורת, "אני בת 30, וזו פעם ראשונה שאני אומרת למישהו את האמת על עצמי. כולם חושבים שאני מוצלחת, חכמה, מבינה, מנוסה, אבל אני לא יכולה להמשיך כך אפילו לא דקה אחת, אני לא יכולה להמשיך לחיות בשקר עבור אף אחד"

     

    "עבור מי את חיה בשקר?" שאלנו.

     

    אורית התחילה לבכות. "כל החיים שלי הם שקר, הרצון של אבא שלי החליף את הרצון שלי: לאיזה חוגים ללכת, מי יהיה החבר שלי, מה ללמוד בתיכון, לאן ללכת בשרות הצבאי, מה ללמוד באוניברסיטה. אפילו את מקום העבודה שלי הוא סידר לי. אני יודעת שהוא רוצה רק את טובתי, אבל אני נעלמתי בדרך, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה. אני לא מסוגלת לקבל החלטות בכלל. אפילו החלטות פשוטות. כלפי חוץ הכל נראה מדהים, מבפנים הכל רקוב..."

     

    "פרסונה", המילה הלטינית ממנה נגזרה המילה personality (אישיות) – משמעותה "מסיכה". שייקספיר כתב במחזה "כטוב בעיניכם" שכל העולם במה, וכל האנשים שחקנים. אכן, כולנו לובשים ופושטים מסיכות ותפקידים, לפי מה שמצופה מאיתנו, נהוג וצריך. כל אחד מתנהג אחרת בביתו מאשר בעבודתו, אחרת עם משפחתו מאשר עם חבריו. אבל בניגוד לרוב האנשים, שעוברים מתפקיד לתפקיד בקלות, ועדיין שומרים מבפנים על תחושת המשכיות ואותנטיות אישית, אחרים מרגישים שלהצגה שלהם אין התחלה אמצע או סוף. חייהם נעים מתחת למסיכה תמידית, ובסופו של יום הם כבר לא זוכרים מי הם באמת, מתחת לכל שכבות האיפור. אורית היתה בחורה כזו.

     

    לא פעם נדמה היה שהיא פשוט חסרת רגש

    מה שבלט לעין במפגשים שלנו היה שאורית נמצאת מאוד בשליטה. המסיכה שלה היתה מהודקת לפנים, ללא חרכים וסדקים, וניכר היה שהיא מאומנת מאוד באיפוק ובשמירה על "פאסון". הדיבור שלה היה רגוע ושקט, גם כשתיארה אירועים מרגשים או קשים. קולה נשאר יציב ואפילו מונוטוני, ולא פעם נדמה היה שהיא פשוט חסרת רגש. לשנינו היה ברור, שכדי להתקדם בטיפול אורית תצטרך להוריד את המסיכה ולהסתכל במראה בלעדיה.

     

    קארל גוסטב יונג, פסיכואנליטיקאי שוויצרי מתלמידיו של פרויד, דיבר על "לא מודע קולקטיבי" – מאגר חוויות שכולנו נושאים בתוכנו ומעבירים מדור לדור. הוא הראה איך תרבויות שונות מפתחות מיתוסים, סיפורים עממיים ומסורות דומות. הדימויים החוזרים ונשנים האלה נקראו בפיו "ארכיטיפים". אחד הארכיטיפים היסודיים שעליהם דיבר יונג היה "הפרסונה": התדמית שעוטה אדם על עצמו בחברה, שיש בה מרכיב של זיוף. כשהאדם מנסה להשתלב בסביבה שאינה מקבלת אותו בנקל, הפרסונה עלולה להשתלט על אישיותו.

     

    החשש הגדול בהסרת מסיכה, שמשמשת אותנו במשך שנים, הוא הגעה למצב של שבר כללי. המסיכה נוצרה במהלך הילדות למעשה כמנגנון הגנה, המאפשר להתנהל בעולם. הסרת ההגנה לפני שבנינו מנגנון חלופי עלולה לפגוע באורית יותר מאשר לעזור לה.

     

    גם דונלד ו. ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי, מממשיכי דרכו של פרויד, דיבר על הזיוף. הוא עסק בתנאים הבסיסיים שחייבים להתקיים, על מנת שהאדם יפתח, כבר בעודו תינוק, תחושה של עצמיות אמיתית, טבעית חזקה ובריאה. התינוק זקוק לאמא קשובה ואמפתית, "אם טובה דיה", שאמנם אינה יכולה להיות מושלמת, אבל משתדלת מאוד לספק את צרכיו של תינוקה ולמעניקה לו סביבה בטוחה שבה הוא יכול להתפתח גופנית ונפשית.

     

    "עצמי" מזויף בתור מנגנון הגנה והתמודדות עם העולם

    אם אין תנאים טובים כאלה להתפתחות, האדם מפתח "עצמי מזויף" – false self - חזות מזויפת שהוא מארגן לעצמו, כדי להגן על עצמו ולהתמודד עם העולם. העצמי המזויף מסתיר את העצמי האמיתי ומגן עליו מפני ניצול. לכל אחד מאיתנו יש מידה כלשהי של עצמי מזויף, אבל במקרים קיצוניים, האדם מאבד במשך השנים כמעט כל מגע עם החלק האותנטי, היצירתי, החי והאמיתי שבתוכו ונשאר עם "המסיכה" בלבד.

     

    בשיחות עם אורית התגלתה במשך הזמן תמונת ילדותה ושפכה אור על הזיוף שהיא חווה בהווה. אורית גדלה במשפחה קטנה, בת לאם דכאונית וחלשה ואב שתלטן. אביה אהב אותה והעדיף אותה בבירור על שאר ילדיו. כל השנים פינק אותה והרעיף עליה תשומת לב, אבל גם דרש ממנה להצליח כמוהו, להתקדם, להשקיע ולהתאמץ. הקפדנות שלו והדרישות הגבוהות עייפו אותה, אבל היא ידעה שלא יאפשר לה לעצור, להתעצל או אפילו סתם לנוח. היא הרגישה כל חייה ב"מחנה עבודה" אינסופי, בו היא נדרשת לנפק תוצאות והישגים, ואף אחד לא מתעניין או בודק אם היא בעצם עושה את מה שהיא רוצה בכלל.

     

    היום, עם תואר במקצוע שהיא בכלל לא בטוחה שהיא אוהבת ועבודה שכלל לא מספקת אותה, אורית מתחילה את המסע הארוך שלה – המסע פנימה. איך תמצא זוגיות, אם היא לא יודעת מי היא? איך תדע את מי היא אוהבת, אם היא לא אוהבת את עצמה?

     

    הדרך פנימה עוברת באמצעות הסרה הדרגתית של המסיכות הפסיכולוגיות ומציאת "העצמי האמיתי" מתחתיהן. בדרך אורית נתקלת בכאב וקושי, וגם באבל על השנים האבודות שחלפו מבלי שוב. אבל יש גם הפתעות חיוביות בדרך: מתברר לה שהיא בחורה שובבה ויצירתית בהרבה ממה שחשבה על עצמה, ופתאום יש מקום בחייה גם להרפתקאות, התנסויות חדשות והזדמנויות.


    מתוך מאגר הגלויות האלקטרוניות JCards

     

    אנחנו מאחלים לכם שתלבשו מסיכות רק כשתרצו, ותדעו תמיד איך ומתי מסירים אותן....

     

    פורים שמח!

     

    מכון זוגות

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כלפי חוץ הכל נראה מדהים, מבפנים הכל רקוב
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים