שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שלא נדע עוד תדהמה
    כיצד נחגג פורים ב-1959, היכן קנו את התחפושות ומי הכין את משלוחי המנות? אריאנה מלמד צוללת אל תוך דפי "ידיעות אחרונות" של י"ד באדר תשי"ט ומגלה שככל שהריטואל הדתי נזנח, הולכת וכובשת את מקומו אורגיה של צרכנות

    לו הייתם אומרים להם שאת התחפושות מעשה-בית יחליפו אריגים דליקים ומנצנצים מתוצרת סין, שגם אקדחי הקפצונים יגיעו משם והכלים החד פעמיים למשתה פורים ואפילו חלק מהתקרובת - האם היו צוחקים לכם בפרצוף? לו גיליתם להם, לחוגגי פורים ב-1959, שבמקום שטוק 84, יין פטישים, בירה נשר וורמוט אשקלון, יוכלו לפשוט על מדפי מרכולים ולמצוא בהם מאות אופציות להשתכרות רצינית, האם לא היו מעווים את חוטמיהם באיסטניסיות נזירית ומספרים לכם שגם המנהיגים שותים לחיים עם מיץ תפוזים?


    תחפושות בן גוריון ומשה דיין בפורים 1959

     

    חגים הם תוצרי תרבות מעניינים: תחת חופתו של הריטואל הדתי אפשר לראות שינויים חברתיים, אופנות, אמונות בתחומים שונים זה מזה כמו כלכלה ונימוסים, תהליכי חילון ותהליכי התחרדות: הכל נמצא שם, צריך רק להסיר את האבק ולנסוע קצת בזמן.

     

    ב-1959, מארבעת ה-מ' שהן מצוות חג הפורים, קריאת מגילה ומשתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, תוכלו למצוא בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות", מהדורת י"ד באדר תשי"ט, את מצוות העדלאידע - הקונצפט מגיע מן המגילה, לביצוע יש כבר ערך היסטורי - ככלות הכל, הוא מתחיל בפלסטינה בשנות העשרים למאה ה-20, וזו כבר היסטוריה עתיקה עבור החוגגים החילוניים בערים הגדולות: כאז כן עתה, הם מבוהלים מפני תופעת הטבע המאיימת להרוס את החג: מקווים שלא ירד גשם.

     

    התחפושות שהגשם עלול לחרב, ב-1959, הן רובן ככולן מעשה בית ואלתור. יש ביניהן כאלה שלא רק זר לא יבין, אלא בני הדורות הבאים. הנה למשל, ילד שנושא ראש שום בידו, ואל גופו מוצמדים שני קרטונים, אחד מקדימה ואחד מאחורה, מחוברים בגומי של תחתונים. על הקרטונים מודבקים דפים של עיתון. העיתון הוא המקבילה המקומית של פראבדה. "דבר". הילד, אם לא ידעתם, התחפש ל"שום דבר", סוג של שוס הומוריסטי.

     

    מלאכת יד

    אבל גם רוב המלכות-אסתר, האחשוורושים, המשה דיינים, החיילים והשוטרים והחתולים והכלניות לא נולדו בעטיפות ניילון מרשרשות במבצע מיוחד למחזיקי כרטיס אשראי ברשת חנויות צעצועים. הם נהגו, נתפרו, הודבקו וקומבנו בבתים פרטיים.

    ברובם שכנה מכונת תפירה. ברובם שכנו אנשים שידעו לאלתר. למאושרים באמת היתה גישה למחסן תחפושות צנוע של תיאטרון: כל האחרים הסתדרו יפה גם בלי זה.

     

    הנה, משה דיין, כמה קל: לוקחים מדים מבן דוד בצבא, רצוי זעיר-ממדים. מכליבים מכנסיים וחולצה לממדי הילד המתחפש. מקריבים חזיית סאטן שחורה נושנה לטובת החג ומחציה יוצרים רטייה לעין. והנה, יש ילד מאושר. מכליבים, לידיעת דור צרכנים משועבד לחד-פעמיות, פירושו – תופרים תך מכליב, זמני שכזה, שאפשר לפרום בקלות למחרת החג.


    תחפושות משה ואהרון בעדלאידע 1959

     

    חגי ישראל עברו כמה וכמה טרנספורמציות מעניינות בעידן החילוניות הישראלית, אבל אם אני רוצה לנסח כלל גורף אחד לדמותם, הנה הוא: ככל שהריטואל הדתי נזנח, הולכת וכובשת את מקומו אורגיה של צרכנות.

     

    ב-1959, עדיין לא היו בחנויות ערכות משלוח מנות מוכנות: אותה תושיה ואותם כישורי חיים הובילו לימי אפייה מאומצים שבסופם ילדים נשאו טסים מלאים כל טוב לשכנים, ואלה ידעו שבסוף החג יש להחזיר את הטס לביתו המקורי לבל ייחרב הסרוויס.

     

    נשפים? היו גם היו: רובם בבתים פרטיים. באלה שנמצא בהם פטפון וגם תקליטים, רקדו טויסט וטנגו ורומבה ונחו לצלילי תזמורות ביג בנד משנות הארבעים. הנועזים תרגלו תנועות אגן מחוצפות בנוסח אלביס פרסלי, והכל על פי השמועה או ממה שנלמד בבתי ספר לריקודים שעדיין היו סוג של נהנתנות חצי-מגונה. את מיטב הנוער, קיבוצניקים ושמוצניקים, אי אפשר היה למצוא שם.

     

    מתי בדיוק אפשר למצוא את קו השבר של השינוי הגדול? הייתי ממקמת אותו בשנים שבהן "הכינותי מראש" הפך לא רק לבדיחה על בתיה עוזיאל אלא על כל המבנה הנפשי שהיא ייצגה. בתיה עוזיאל הגיחה לחיינו בימי התום של הטלויזיה בשחור לבן, שגם הם, בעיני החוגגים ב-1959, מהווים סוג של מדע בדיוני.

     

    כשכבר הגיעה, בהינו בה  - בעוזיאל - כמי שניחנה בכישורים עילאיים, מפוארים בהרבה משל חובבת התפירה הביתית. כשהתעשרנו, התחלנו ללעוג לה ולמאמץ ולתושיה שייצגה. כשהתעשרנו עוד יותר, העברנו את מלאכת ייצור התחפושות לסינים. סוג של "מתנות לאביונים"? אולי.


    מלאכת יד

     

    וחוץ מהגשם, יש דברים שכנראה לא ישתנו לעולם: הנה ידיעת פלילים איומה ונוראה על נפצים ("פקקים") בלתי חוקיים והנזק שהם יכולים לגרום. הנה כך:

     

    "קול נפץ אדיר, שבקע בבוקרו של יום ה', לפני שבועיים, ממחסן לשמירת

    חפצים בתחנה המרכזית.. פשט כרעם מחלחל בתחנה הסואנת. מאות זוגות של עיני נוסעים נבעתות הופנו מיד לכיוון ההתפוצצות. השאון בתחנה דמם לרגע. "פצצה"! קרעה לפתע את את קפאון התדהמה צווחתו של ישיש מוכה היסטריה...התחנה הפכה למרכז חרדה המונית"

     

    האם באמת כתבו כך בעיתוני הימים ההם  - או שזו רק תרומתו הבלעדית של כתב חרוץ שסגנונו, אפעס, נראה מוכר גם היום? אם הוא מוכר, הרי זה מפני שעל הידיעה חתום רם אורן.

     

    כן, וגם חרדת הפצצות היתה אחרת. ולא תוכלו למצוא בעיתון של פורים תשי"ט ידיעות שהפכו אחר כך גם הן לריטואל השנתי: פעילי ימין פונים לבג"צ שיאפשר להם לחגוג הילולה מסורתית על קברו של הצדיק ברוך גולדשטיין. סגר כללי מוטל על השטחים. 30 אלף איש יקראו השנה את המגילה במתנ"סים. העמותות משוועות לתרומות מזון.

     

    פורים שמח לכולם, ושלא יהיה בו אפילו קיפאון אחד של תדהמה.

    עוד טורים:

    1948: "הוא הלך בשדות" רואה אור

    1949: "עוזי ושות'" - יש סאטירה בעברית

    1950: אורי אבנרי רוכש את "העולם הזה"

    1951: הקמת שדרות ונחל עוז

    1952: תחילת שידורי "יומני גבע"

    1953: מגיעים כספי השילומים מגרמניה  

    1954: עדיין מקדים את זמנו 

    1955: כל הדרך מגבעה 24 

    1956: מבצע קדש

    1957: "שירי היונה" ונתן אלתרמן

    1958: ס. יזהר ופנחס שדה מככבים

     

    פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים