שתף קטע נבחר

 

אני או אנחנו

ב-1958 ראו אור שני ספרים חשובים "ימי ציקלג" של ס. יזהר ו"החיים כמשל" של פנחס שדה. אריאנה מלמד נוסעת אחורה בזמן ומספרת על שני גאונים שהאחד הילל את היחיד והשני את הקבוצה

1958 היא בעיני שנה של שני ספרים חשובים, של המשכיות ומהפכה ברפובליקת המלים שלנו: על הספר האחד אמרו, סמוך מאד ליום בו ראה אור בשני כרכים ויותר מאלף ומאה עמודים, כי הוא הרומן החשוב ביותר בספרות העברית המודרנית, כי מחברו הוא גדול כותביה של היצירה המקומית, כי הוא אחד הסופרים הגדולים בכל הדורות ביכולתו לתאר את המרחב.

 

"ימי ציקלג" של ס. יזהר, מי שבמו-עטו ייסד את הספרות הארצישראלית החדשה ב"אפריים חוזר לאספסת", נישא על גלי התהילה בחזרה אל חדר העבודה שלו והשתתק. האם מאימת התהילה? האם בשל התחושה כי הוא מוערך ולא מובן, מהולל ולא אהוב?

 

יותר משלושים שנה חלפו מאז "ימי צקלג" ועד שיזהר כתב שוב פרוזה. בשנים האלה היה האב הגדול של הספרות הישראלית, איש ציבור, מורה, מסאי פורה ומי שצילה של ציקלג רכוב על כתפו כאדרת-מלכות וכעול. לפעמים קשה מאד להמשיך ליצור דווקא כשמכל עבר בטוחים בגאונותו של כותב והופכים אותו לאייקון של איכות וגם למתעד הנאמן ביותר של רחשי ליבה של אומה.

 

יוצרי "דור תש"ח" הרבו לכתוב, מפני שמלחמות יוצרות תמיד את הטלטלה הנחוצה לסופרים ולספרות כדי לנסות ולומר דבר מה בעל משמעות על מצבו של האדם. דור תש"ח כתב מתוך חוויה קיבוצית של "אנחנו". לא מזמן, בראיון עם נתן שחם, שמעתי משפט פשוט ועמוק: "כתבנו את ה'אנחנו', כי בימי מלחמת השחרור, הבנו היטב שאם 'אנחנו' לא ממשיך להתקיים, לא יהיה גם 'אני'.

 

המחויבות העמוקה לקולקטיב לא עיוורה את עיניו של יזהר מראות: הוא הרי היה הראשון שהעז לדבר על זוועותיה של מלחמת העצמאות ב"השבוי" ו"חרבת חיזעה". ב"ימי ציקלג", סיפורה של קבוצת לוחמים בפיסטין עלום-שם בנגב, המחויבות הספרותית היא לקבוצה, לא ליחיד: ומעבר לזה, ולמעלה מזה, מחויב המחבר לנוף וללשון.

 

מ"תכלות ההרים המאפילים" עד ל"רמץ הגללים שנדבק בכנף הרוח מצחין על סיבותיו כספחת", ב"ציקלג" ביקש יזהר ליצור –והצליח ליצור – נוף אפי, גדול ממידת אנוש, חי בכל רבדיה של הלשון החדשה שיש להסיר ממנה את האבק ולהחיותה בספר. אם יש סלעים בסביבה, הם "טעונים לבנות גבב-גרף כרסתני". אם יש ואדי וגבעה, הגבעה "פורקת לבושה וניצבת לפניו חשופת חזה גיר לבן, בוהק בצחותו כנגד השמש עד סמאון כחלחל".

 

תיאורי הקרב של יזהר מתחרים בתיאורי הטבע ביכולתם להשאיר את הקורא חסר נשימה, מוכה בשכרון-מעמקים לשוני: המשפט היחיד בספר הוא בעל ממדים אפיים משל עצמו, ודומה עד מאד למבנה המשפט של מרסל פרוסט. בשני המקרים, השכרון של הקורא הוא כמובן מניפולציה מכוונת: בשני המקרים, לא קל לקרוא.

 

התעלמות ספרותית

ובעוד הממסד הספרותי מכריז על יצירה קאנונית ושולח את מחברה למדבר יצירתי, הוצאות הספרים המכובדות מקבלות כתב יד של צעיר בן 27, ובזו אחר זו הן דוחות אותו. הוא לא מתאים. הוא כתב טקסט אוטוביוגרפי, מלא "אני" ומלא בוז ל"אנחנו", מלא בסמליות נוצרית פגאנית, בהתרחקות מכוונת מהכלל, בדיבור ישיר וחושפני על מיניות, בתהייה אקזיסטנציאליסטית, בנגיעות מטפיזיות.

 

"החיים כמשל" של פנחס שדה ראה אור בהוצאת ספרים קטנה, "ששת", ומי שהתייחס אליו בביקורת, למעט מיכאל אוהד מ"הארץ", הכביר עליו חרפות וגידופים. טענו נגדו שאין הוא יודע לספר סיפור, שהוא סוג של שונא ישראל, שפולחן היחיד בספרו הוא "מסוכן".

 

אלא שבין מלחמות, ספרות גדולה באמת אינה יכולה להתקיים אלא אם כן מציבים במרכזה את היחיד המיוסר, המתלבט, זה ששואל את עצמו שאלות קיומיות גדולות ויודע שאין להן תשובה, וזה שמביט באומץ לב במידת האנוש הזעירה של דמותו-שלו.

 

מכל הבחינות האלה היה "החיים כמשל" של שדה, ספר פורץ דרך, מהפכה של ממש: מרד נעורים ומרד בקולקטיב, מרד בצורך ליפיף את הלשון כדי להיכנס להיכלה של ספרות – את יזהר קשה מאד לקרוא כיום, אחרי חמישים שנה. לשונו של שדה בהירה וצלולה וחפה מהתיישנות, גם בעניין זה שדה סירב לרצות את הבורגנות הספרותית והאחרת. הוא העדיף להעליב אותה. הנה כך, מתוך הספר:

 

"מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב בעיניו כעורק-הלב של החיים, היה מוזר וזר בעיניהם. לגביהם היו חכמת החיים והמוסר החברתי הדבר העליון, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להשיג אלא את הבינוני ובשום פנים לא את המוחלט, לא את הגדול, לא את הנלהב.

 

העיקר בעיניהם היה להתקיים קיום חומרי, סתמי, ציני; העיקר בעיניהם היה להיות איבר מן הגוף הגזעי, המדיני, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להבין מה זו באמת אהבה, מה זו בדידות, מה זו שירה, מה זו גאוניות, מהם טומאה וטוהר, מה זה קיום לפני אלוקים, מה זה אלוקים; הם היו יושבי חושך שכחי-אלוקים, וזה כלל לא היה אכפת להם.

 

מכיוון שהיו להם תיאטרונים, אנציקלופדיות ומרסקי גזר, הם דימו לדעת את כל התשובות, ולא הבינו שאין להם מושג אפילו על השאלות.

 

מכיוון שהיו להם עיתונים, אוניברסיטאות, בדחנים, גנבים, עסקנים, שרים, חרזנים, טפסרים וחורים וסגנים, הם היו שבעי-רצון וחשבו שזה הכול, ועל העיקר לא חשבו והעיקר לא היה אכפת להם...

 

בעוד הם נלחמים בחירוף נפש עם מצרים שמחוצה להם, היו עבדים חרופים למצרים שבתוך נפשם, לארץ האלילים וכלי הכסף, הבצלים והקישואים. הם היו משכילים להמציא מזור למדווי גופם, אבל היו נבערים ביחס לתקון נשמתם, עד שזו נרקבה וניטמטמה.

 

הם היו משכילים להמציא שעונים, ובתוך כך היו נבערים לגמרי מדעת מהותו של הזמן. הם לא הבינו שהזמן הוא מוות נצחי, ים שאין לו חופים. והנה בתוך הים הזה קיים אי זעיר, שארכו כהרף עין, ולהרף העין הזה קוראים בשם חיי אדם. והנה בהרף העין הזה מטיל אלוקים על היחיד להכריע בתוך נשמתו את ההכרעה המהותית''.

 

הציטוט אינו מקרי: יש בו כדי להסביר את החיבה היתרה של אנשים צעירים ל"החיים כמשל", שהפך לספר-קאלט, לתחנת תרבות הכרחית, כמעט הרמן הסה מקומי, עבור אנשים צעירים שתמיד, מתישהו בחייהם, יחושו כי הם ניצבים מחוץ להמון הנבער הזה והם גם בעליו של סוד גדול, מסתורי וזוהר.

 

לעומתו, הנה ציטוט מ"ימי ציקלג" שכבר מבשר את הנוסטלגיה ל"ארבעים ושמונה המיתולוגית", וכאילו עונה לשדה שערגתו וכמיהתו איכשהו מוטעות, כי מן הכיסופים אל הנשגב נותר רק זה:

 

"הו, כן, פתאום יתברר כי הימים היותר יפים שהיו לך בחייך המחורבנים - היו דווקא ימי ציקלג, והמלחמה. מחר אחד תקום ותגלה תגלית: שכל העולם סביבך אפור ומשעמם ("דל") ועצוב וקטן וכל בוקר צריך לרוץ לעבודה ושאין לך כלום אלא כל הטיפולים הקטנים והעבודות הלא חשובות, כדי לחיות ולהתקיים, איך שהוא להתקיים, ודי, שוב אינך עוד פרצוף בין מאה אלף כמוך - ותתחיל לשיר שירים על מה שהיה, לא רק אל היום הזה, אלא אל הלילה הזה, השד יקח אותו, ואל האתמול, ואל השלשום, ותסחב את ילדיך להראות להם: הנה ציקלג, פה היה אבא שלכם במיטב ימיו כשעוד לא היתה לו קרחת וצרות..."

 

עוד טורים:

1948: "הוא הלך בשדות" רואה אור

1949: "עוזי ושות'" - יש סאטירה בעברית

1950: אורי אבנרי רוכש את "העולם הזה"

1951: הקמת שדרות ונחל עוז

1952: תחילת שידורי "יומני גבע"

1953: מגיעים כספי השילומים מגרמניה  

1954: עדיין מקדים את זמנו 

1955: כל הדרך מגבעה 24 

1956: מבצע קדש

1957: "שירי היונה" ונתן אלתרמן

 

פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
שדה. אף אחד לא רצה להוציא את כתביו
צילום: שלום בר טל
צילום: שאול גולן
יזהר. מייסד הספרות הארצישראלית
צילום: שאול גולן
יזהר. הראשון שהעז לדבר על זוועות מלחמת העצמאות
לאתר ההטבות
מומלצים