שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יעקב סער, לע"מ
    כולם היו בניו
    כשב-1950 כולם היו פודלים, "העולם הזה" של אורי אבנרי היה כלב השמירה היחידי באיזור. אריאנה מלמד ממשיכה לבחור את האירועים והאנשים שהפכו אותנו למה שאנחנו, והפעם על המהפכה הראשונה בעיתונות העברית

    בגיל 27, אחרי שנפצע קשות במלחמת העצמאות וכתב את רב המכר "בשדות פלשת", החליט אורי אבנרי להשקיע את כספי השיקום של משרד הביטחון ואת התמלוגים ממכירת הספר במקום מאוד לא צפוי: הוא קנה שבועון. לא, הוא לא ייסד את "העולם הזה". אורי קיסרי, עיתונאי ותיק, פרנקופיל ונהנתן, הוא שהגה את הרעיון, עוד בשנת 1937, כאלטרנטיבה מבדרת לקדרותו של "דבר השבוע", שופר ההנהגה של מפא"י.

     

    ב"תשע בערב", שמו המקורי של השבועון, התמקדו באופנה, ניצני רכילות וכתבות על הסטארים הזוהרים של הוליווד. קיסרי היה בין הראשונים בישראל שהבינו את חשיבותו של הצילום העיתונאי, ובמשך שנים התמהיל שהגיש לציבור עבד יפה – גם כשהשם השתנה ב-1946 והפך להיות "העולם הזה", עד שפרצה המלחמה, וקצת מתוך אידאולוגיה וקצת מתוך אי-נעימות חזרו הקוראים ל"דבר השבוע". קיסרי חיפש קונה.

     

    אורי אבנרי חיפש פלטפורמה לרעיונות שהבשילו בו במלחמת העצמאות, תיבת תהודה לעניינים מדיניים וחברתיים שבערו בו. למרות שהיה מוקד חברתי כריזמטי לאנשים צעירים וחדורי להט, נדמה לי שכבר אז הכיר בחוסר יכולתו להפוך למנהיג פוליטי אפקטיבי בעצמו: וודאי שלא היה יכול לעשות כן בתוך המנגנון המפלגתי, שתבע ציות עיוור לעקרונות של ציונות אקטיביסטית, כוחנית ומדכאת זכויות אדם, שכבר אז לא האמין בהם.

     

    ומתוך הצורך המשותף של שני האורי-ם נולדה המהפכה הראשונה בעיתונות העברית.

     

    מרים את הראש

    המודל המערכתי של אבנרי היה השבועון "טיים". אנשי השנה, פניה ישירה לקורא מאת המו"ל, כתבות שבעשורים הראשונים של העיתון לא נחתמו בידי כתבים, אלא ייצגו מן קו כללי של המערכת. את היתרונות של השבועון הבידורי לא פסל. להיפך: הוא הבין שמטיף זועם בשער אינו יכול למכור עיתונים. צריך גם ציצים. או לפחות, ברזלים של חזיות זקורות בפרופיל ועלמות נאות מחייכות ומגלות טפח בתצלומי ענק. וכן, צריך היה גם רכילות, ו"רחל המרכלת" נקראה בשקיקה על ידי כל מי שיכול היה לשים את ידו על העיתון (ואחר כך להכחיש שקנה אותו).

     


    אבנרי בהפגנה בכיכר רבין. צילום: אלי אלגרט

     

    ובין רמזים לציצים לבין רכילויות שתל אבנרי את הדבר האמיתי: מלחמה.

     

    בעצם היו שם שתי מלחמות. האחת, בתפיסה הפוליטית של מנהיגי הזמן – ואבנרי נאבק במאמר שבועי שבו תפקד כפרשן לענייני המרחב (מילה ש"העולם הזה" הכניס ללשוננו), נביא זעם וצדקן בעל עקביות טאוטונית מרשימה. בחזית השנייה, צריך היה לחשוף שחיתויות פוליטיות ומשוגות של מנהיגים ולהציגם עירום ועריה, מפני שעיתונים אחרים לא עשו זאת. אם היה לדמוקרטיה הישראלית כלב שמירה באותם ימים, זה היה רק "העולם הזה". האחרים היו פודלים. כשבן גוריון התקשר לנזוף בעורכי "דבר", הם היו רועדים מפחד – השמועה היתה שהוא אף מחליט מה תהיה הכותרת הראשית של מחר.

     

    אבנרי האמין שבלי דו קיום אמיתי ב"מרחב" לא נשרוד כאן, ובלי מדינה לפלסטינים אין שלני העמים תקומה, ובלי בן גוריון ויורשיו יהיה כאן טוב יותר. באלה האחרונים נלחם בכל דרך אפשרית: פרשת הרומן הסודי של משה דיין ונסיון הסחיטה שלו בידי המאהבת, אלישבע צ'יזיק, הכתה את הקוראים בתדהמה: כך גם חשיפות ראשונות של "הפרשה" שנעשו במסלול עוקף-צנזורה, כשאבנרי כותב אלגוריה דמיונית על המתרחש במדינות אחרות.

     

    כשאסור היה בכלל להודות שקיימים בישראל שירותים חשאיים, אבנרי נלחם בהם וכינה אותם "מנגנון החושך". הוא נלחם בממשל הצבאי ובהפקעת אדמות, באפליית הבדואים ובצנזורה הצבאית, בדיכוי המזרחים ובדיכוי שביתת הימאים, בכניעותם של עיתונים אחרים ובנטייתם של קוראים להנמיך ראש ולהמשיך ללכת בתלם.

     

    מכתיב דרך

    "העולם הזה" התקבל בתהודה אמביוולנטית בקרב צרכניו: האליטות חשו מחויבות לקרוא אך לא להודות שהן קוראות. שרים וח"כים שיגרו עוזרים לדוכני העיתונים בימי רביעי, מועד צאתו של הגליון, חמושים באולרים שיפרידו בין הדפים – ובלבד שלא יראו אותם רוכשים את "השבועון המסוים". כנערה, אני זוכרת את יושבי "כסית" מתגודדים סביב עותק אחד ומפרשים ומנתחים – וזה היה כבר בשנות הדעיכה של העיתון.

     

    עד אז שינה את שפת העיתונות העברית. כותרות גדולות וצעקניות, ציצים כבר אמרנו, תחרויות מלכת המים, עברית ייחודית – מלים כמו מחזמר ואלתור וחללית ויומון הגיעו אלינו משם, בצד נסיון (כושל) להוריד את מינון ו' החיבור בשפה העברית.

    באמצע שנות הששים, ביחד עם שותפו לדרך ולעריכת העיתון (אז), הקים את "העולם הזה - כוח חדש", מפלגונת שבסופו של דבר הכניסה את אורי אבנרי לכנסת כמופע של של איש אחד. אחר כך נבחר גם כהן, שהתמקד בפעילות חברתית זועמת: השניים נפרדו. אבנרי המשיך לשלוט ביד רמה בשבועון שלו.

     

    זה היה בית הספר של עיתונאים לא מעטים: אורי דן, נתן זהבי, יגאל לביב, סילבי קשת, אהרון בכר, דן עומר, ענת סרגוסטי, רפי גינת, חנוך מרמרי, אפרים סידון, קובי ניב (ו"זו הארץ" המופלא), אפילו אודטה התחילה שם את הקריירה שלה. אבל יותר מכך – כיוון שאבנרי החזיק כותבים בשכר רעב והללו נדדו משם כדי להתפרנס – זה היה בית ספר לרעיונות עיתונאיים.

     

    בפוליטיקה תמיד הקדים את זמנו. אבנרי היה בין הראשונים שהטיפו "לדבר עם אש"פ", ואמר וגם עשה. בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה יצא יחד עם שרית ישי-לוי וענת סרגוסטי לבירות המופגזת, לראיון עיתונאי ראשון של יאסר ערפאת בידי ישראלים: לעיתונים אחרים היו האמצעים והדרכים לעשות זאת, אבל הם בחרו, כדרכם, ביישור קו - והקו היה שלא מדברים עםן "האיש עם השערות על הפנים".

     

    ב-1984, כשהתפוצצה פרשת "קו 300" בשל שני צלמים שהצליחו לתעד מחבלים חיים שאחר כך נהרגו בידי בחורינו המצויינים ששיקרו וטייחו, כבר היה בשטח עיתון צעיר ובועט שאימץ בחן ובלי מתן קרדיט את הקו המערכתי של אבנרי. קראו לו "חדשות". בפרשה הזאת זוכרים בעיקר שאלכס ליבק, אז צלם "חדשות", הביא את הסחורה. ענת סרגוסטי היתה שם מטעם "העולם הזה". "חדשות" מהל חשיפת ציצים בחשיפת שערוריות, תרבות "גבוהה" ופופולארית בדרך שלא היתה ידועה אז ליומונים המכובדים והזקנים, ואבנרי יכול היה רק לשבת ולרטון כשראה כיצד לרחל המרחלת נולדה בת ושמה "ציפורה", וכותרות ענק קליטות וקצביות כמו שהיו פעם רק אצלו, הופכות לנורמה עיתונאית מקובלת אצל החצוף החדש הזה, שבו הבינו גם כמה חשובים התצלומים.

     

    ב-1990, שבע מאבקים, על סף פשיטת רגל, מכר אבנרי את "העולם הזה" לאיש העסקים אריה גנגר. העיתון החצוף נסגר שלוש שנים לאחר מכן. בהתהליך ארוך של דפוזיה היסטורית, "מעריב" ו"ידיעות" של היום נראים כמו "העולם הזה" אחרי הפילטרים של "חדשות". במלים אחרות: כולם היו בניו.

     

    • גילוי נאות: עבדתי שם תקופה קצרה בחיי, כשהייתי חיילת מרדנית. חלפו שלושים שנה, ועדיין המרקר המאיים של העורך הראשי, זה שמוריד בעצמו כל כתבה לדפוס אחרי שקרא ומחק והבדיל בין עיקר לבין טפל, מלווה אותי כזכרון רב עוצמה בעת כתיבה. 

     

    פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - ליחצו כאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כולם היו בניו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים