טעימת יינות מריוחה ורפורמה במיסוי אלכוהול
שגיא קופר מספר על טעימת יינות יקב "מרקס דה ריסקל" הספרדי, מספר על הנעשה בתחום הרפורמה במיסוי משקאות אלכוהוליים ועל כתבה שתעסוק ביין ישראלי שתתפרסם במגזין בין-לאומי חשוב
יינות ישראליים ב-Wine Spectetor
בסוף חודש יוני, עומדת להתפרסם כתבה במגזין היין האמריקני ה-"Wine Spectetor" שכתב קים מרקוס, עורך המגזין. בהמשך לזכיות רבות במדליות כסף בתחרויות האחרונות באנגליה, ולציונים של רוברט פרקר ושל אחרים, בזמן האחרון, מעניק גם מרקוס ציונים גבוהים ליינות ישראליים רבים. הוא סוקר את תעשיית היין שלנו, נותן סימנים באזורים השונים שלה, ולא פוסח גם על העניין המעניין את "כולם": האם "כשר" זה לא טוב.
אשאיר ל"Wine Spectetor" את הרשימה המלאה, אבל בין כוכביו של מרקוס נמצאים טוליפ – יקב שמדיניות תמחור היין שלו היא מהידידותיות ביותר בישראל (ואקדיש לו כתבה בקרוב), רקנאטי, עם שלל יינות, across the board, מה שנקרא – שקיבלו ציונים גבוהים של 90-88, וקלו דה גת, שמרכוס מחמיא לו מאוד, עם שלושה יינות בציונים של 92 - 91. יקבי רמת הגולן קיבלו גם הם שלישייה של ציוני 90, ויתיר, עם 92, כמעט אמרתי "כרגיל", ליער יתיר החדש.
הנקודה המשמעותית ביותר המאמר הם לא ציוני היינות, בהכרח. הנקודה החשובה היא ההתיחסות של מרקוס והאמירה המסכמת: בעשר השנים שחלפו מאז ביקורו של העורך האמריקאי כאן, השיפור הוא פנטסטי. אז בקושי הגיעו למדד של 85 נקודות, והיום – יש יותר יינות שעוברים את הסף הזה, מאחרים, כולל יינות מצטיינים.ה-"Wine Spectetor", הוא אומר, ימשיך לסקר את היינות הישראליים וגם יכניס אותם לרשימות הקבועות של "חדש על המדף". שאפו.
רפורמה במיסוי כהילים
עבר חודשים רבים מאז דיווחתי על הרפורמה שמתכננת רשות המיסים בכל הקשור בנושא מיסוי משקאות כהילים בארץ. אם זכור לכם, התוכנית הייתה לפשט את שיטת המיסוי, ולהעמיד אותה על מס אחיד, לכל המשקאות הכהילים (ללא יין ובירה), שיתבסס על ריכוז וכמות האלכוהול במשקה.
בימים אלה חזר עניין הרפורמה לחיים והועלה שוב הנושא. מסתבר שמה שעומד כרגע על הפרק הוא הכנסת השיטה לשימוש באופן הדרגתי, על פני שלוש שנים, כאשר בסוף התהליך יהיה שעור המס על ליטר משקה בריכוז של 100% כהל, 37 שקלים. (המס על בקבוק 750 מ"ל וודקה יהיה לכן 11 שקלים, לערך). יוצא מהכלל יהיה הוויסקי, ששעור המס עליו יהיה כפול מזה של משקאות אחרים. היבואנים, שבפגישה אחרונה ברשות המסים ביקשו הסבר, מדוע זה כך, לא זכו לדבריהם לתשובה ש"ניתן היה להבין אותה". אריאל אפשטיין, מחברת "הכרם", אמר לי שבשעה שרשות המסים מנהלת הליך התיעצות באופן פתוח ומכובד, עדיין לא ברור ההגיון מאחורי עניין הוויסקי. נושא נוסף שנשאר לוט בערפל, הוא תאריך תחילת היישום: "השארת היבואנים והשוק באי ודאות, כשלנו יש סחורות רבות מאוחסנות, ורבות נוספות בדרך, וזאת בנוסף על סחורות שיש עוד לייצר עבורנו, היא דבר קשה", אמר לי אתמול אפשטיין. "אני מקווה שהדברים לא יוצנחו עלינו בוקר אחד בהיר, אלא יאפשרו לנו לסיים את המלאים הקיימים בשוק, עבורם כבר שולם הרבה מאוד מס ולהתארגן בהתאם, הן עם מלאי קיים והן עם מלאי שבדרך".
מרשות המסים נמסר לי ש"אנו מצויים בשלביה הראשונים של הרפורמה למיסוי אלכוהול, כך שלא נכון להרחיב בנושא כעת. נוכל לומר כי ההצעה הוצגה בפני הגורמים הרלוונטים וטרם התקבלו החלטות".
מרקס דה ריסקל
מרקס דה ריסקל הוא אחד היקבים הותיקים ביותר בריוחה, עם מסורת חשובה. למעשה, מייסדו היה בין אלה שהספרדים של ימינו חייבים להם לא מעט מהסגולות של תעשיית היין שלהם.
הלוא הוא מרקס דה ריסקל. היה דיפלומט ועיתונאי בעל נסיון והכרות של שנים ארוכות בבורדו, ונשלח על ידי בני מחוזו לצרפת, כדי שיביא משם ידע ואולי גם זני ענבים משובחים יותר מהזנים המקומיים שהיו לספרדים. דה ריסקל אכן חזר לספרד עם ידע ושתילים: הוא הביא איתו את ז'אן פינו, היינן של שאטו לנסן, שייעץ ליינני ריוחה, וגם 9000 שתילי קברנה סוביניון, שאותם הם שתלו באדמותיהם, לצד הזנים המקומיים.
לפני שנתיים בדיוק כתבתי על כמה מיינות היקב ועל מייסדו, דון קמילו הורטאדו דה אמזאגה, הלוא הוא מרקס דה ריסקל.
עכשיו אפשר להסתכל שוב על יינות היקב, כמה מהם מבצירים חדשים יותר, וכמה מבצירים ותיקים מאוד, ולראות מה השתנה, אם השתנה. מחמאותי ל"שקדיות" שגם עם עליית המחירים של השנתיים האחרונות לא העלו את מחירי היין בשנתיים האחרונות.
אבל אולי נעשה קודם קצת כבוד לזנים המקומיים של האזור, שאת חלקם אנחנו מכירים כאן, אבל חלק אחר – לא:
ויורה
אחד משלושת הזנים הלבנים הקלאסיים של ריוחה. יינות עוקצניים, פריכים, לימוניים, עם שמץ עשבוניות. היינות יהיו יינות צעירים, וכשהם במיטבם יתנו תמורה טובה לכסף.
טמפרניו
ענב אדום, שידוע בשמות אחרים, בין השאר טינטו אל פאייס ואחרים. זהו הענב, בה"א הידיעה, של ספרד. היינות שמפיקים ממנו הם יינות רכים, עגולים ומבושמים בארומות של פירות אדומים ודובדבדנים. במקומות מסוימים הוא אף נותן ארומות נפלאות של פרחים ופירות יער. אחד הדברים שמייחדים את הענב הזה היא יכולת היינות שעשויים ממנו להתיישן. לצד יינות צעירים שמתאימים לשתיה כמה חודשים אחרי הבציר, אפשר ליישן אותו בחביות עץ במשך שנתיים – שלוש ויותר, ואז, עם עזרה קטנה מזן אחר, להשכיב את היין עד לחתונת הנכדה. או הנכד, כמובן.
גראציאנו
אלגנטיות היא שם המשחק כאן. חומציות ופירותיות. ליינות טמפרניו מוסיפים כמות קטנה מאוד מזן זה, אבל השפעתו רבה. יש יינות זניים מענב זה, והם יכולים להתיישן שנים רבות, למרות שיהיה להם "קצת קשה".
מזואלו
יינות מזואלו זניים כמעט ואין מוצאים. לרוב מוסיפים ממנו אחוזים קטנים ליינות טמפרניו, כדי שיוסיף צבע וטאנינים.
גארנאצ'ה
זה התיבול של ריוחה. הענב הזה – שהיום אפשר למצוא שעושים ממנו גם יינות זניים, לאו דווקא בריוחה, אגב – מוסיף את ה"טוויסט" ליינות. כשהוא צעיר – הוא שובב ועוקצני. כשהוא מתבגר – חם, אדמתי.
אגב, ישנם זנים שונים של גארנאצ'ה. לשם דוגמא, יין מצוין משני זנים כאלה יהיה ה"קברידה" של יקב קפסנס, שמקורו בגפנים ותיקות מאוד, בנות 80 ואף מאה שנה. פה (בציר 2,000 למשל) תוכלו למצוא את העידון והאלגנטיות, עם עומק יפה.
מהכרם – לבקבוק
היין הראשון הוא דווקא לא מריוחה, אלא מרואדה, אזור יין שמרוחק כשעתיים נסיעה מהיקב המרכזי בריוחה. בשנות השבעים חיפשו במרקס דה ריסקל לעשות יין לבן עם זן שונה מהויורה, ולכן "נאלצו" לנדוד לרואדה הסמוכה, כדי לעבוד עם ורדחו. אין קשר בין הזן הזה לורדיקיו האיטלקי, אבל בכל זאת, פרופיל היינות דומה מאוד.
רואדה 2006
כמו קודמו, בציר 2005, גם יין זה נותן תמורה יפה למחירו. היין, ורדחו ו-5% סוביניון בלאן, הוא בעל צבע זהבהב יפה ומבריק. באף הוא פירותי, נעים ואופייני לזן – בעל משהו לימוני, אניסי ועשבוני במקצת. יש בו גם מינרליות עדינה וגם שוקולד, שבא מהתסיסה שחלקה נעשה בעץ. בפה יש תחושה פירותית טובה, מרירות קלילה והדרים. היין חלק, מאוזן ויהיה אפריטיף מצוין. 65 שקלים, תמורה טובה לכסף. (14.5/20).
Riscal 1860 2005
זהו בלנד מודרני – 85% טמפרניו והשאר סירה ומרלו. הוא עוד גיחה של היקב אל מחוץ לאזור שלו, הפעם לקסטייה אי לאון, ותת אזור Toro, שהוא דומינסיון חדש יחסית. היקב מישן את היין כחצי שנה בחביות חדשות, אמריקאיות, ומיעד את היין לשתיה כשהוא צעיר. כמו בשנה שעברה, גם כאן, היין מפגין עושר של ארומות אנימיליות, ואז דובדבנים וגם משהו מאובק. הפה קצת מאכזב יחסית לאף, כיון שחסרה כאן קצת חומציות, אבל הסך כל הוא יין אלגנטי, בעל טאנינים טובים וסיומת בינונית. מחירו הוא 60 שקלים, וזה מחיר סביר לגמרי. (14/20).
Marques de Riscal Reserva 2003
"שקד" קפצו כאן שנת מודל, והם מציגים עכשיו את 2003, מיד אחרי 2001 הכמעט מיתולוגית בריוחה. מדובר בשנה סבירה, שלושה כוכבים מחמישה, בשעה ש-2001 נחשבה לשנה של חמישה כוכבים, הראשונה במאה ה-21. ליין – 90% טמפרניו והשאר גרציאנו ומזואלו - גוון אדום צלול בעל שוליים ורודים. האף טוב, ומכיל פרי אדום כהה, אך מעט כהיל. הייתי אומר שבהשוואה ל-2001 האלגנטי והעדין, מדובר בכלל ביין יותר "מסוקס" (אהמ). יש בו שוקולד חלב, קצת אבק וחידודי עפרון ושמץ זיתים ירוקים. הפה עגול אך הטאנינים קשים במקצת ומחוספסים. סיומת בינונית-קצרה. 22 חודש בחבית אמריקאית, שללא ספק השאירו את רישומם על היין. 120 שקלים, מחיר זהה לזה שלפני שנתיים. (14.5/20).
Marques de Riscal Gran Reserva 1998
טעמנו את היין הזה ממש לפני שנתיים, אך הוא השתנה מאוד לטעמי. ליין, ששהה 28 חודש באלון אמריקאי, יש עכשיו אף של עץ הרבה יותר "ספרדי" ממה שהיה לו לפני שנתיים: אז הוא היה אמנם אופייני כמו כאן, אבל יותר "יבש" – הייתה בו קופסת סיגרים, חמה וחדה, תחושה שעכשיו אבדה לי. כאן הוא יותר ירקרק, מבושל. בפה הוא חלק, מקסים מאוד ונעים, עם חמיצות טובה וסיומת טאנית ארוכה. רק בהמשך יוצא העץ הקלוי. הייתי נותן לו שנה נוספת כדי לראות איך מתפתח עוד. 240 שקלים. (15/20).
Marques de Riscal Gran Reserva 2001
גירסת ה-150 שנה של היקב. היין עדיין לא נמצא בארץ, אבל כשיגיע, הצעתי היא לרכוש ממנו לפחות שני בקבוקים. אחד לשתיה אחרי שירגע, והשני – לעוד עשור. שנה משובחת, 10% ק"ס, 5% מזואלו וגרצאינו והשאר טמפרניו, 25 חודש בעץ אמריקאי והתוצאה היא יין משובח: צבע אדום בשר-מיושן עסיסי, עמוק, בעל שוליים ללא גיל. ריכוז הארומות גבוה, ומודרני באופיו, והוא מלווה באנימליות מצוינת. טבק, פירות אדומים... הכל בא פה מעורבב ומשולב היטב. יין מודרני – תחושת העץ לא קטנה, לתשומת ליבכם – בעל פה חלק וטוב וטאנינים טובים מאוד. סיומת ארוכה. יין מאוזן ומשובח. (16, אפילו 16.5/20).
Baron de Chirel Reserva 2001
85% טמפרניו עם 15% קברנה סוביניון, הכל מכרמים ותיקים. 2001 היתה שנה טובה במיוחד לטמפרניו ולכן החליטו ביקב לתת לו יותר משקל, כיון שלרוב היקב מכניס יותר קברנה סוביניון לבלנד. צבע כהה, אדום. אף: מתוק, קליה - סוכר של שערות סבתא - וגם זיתים, עור, טבק, אבק יבש ועוד. בפה אפשר לחוש תחושות של פרחוניות. זהו יין מאוד מודרני, חלק ומאוזן. הוא מאוד אלגנטי, למרות שהוא רחב. הסיומת הדרית, מרירה במקצת ויבשה. יין טוב, לחובבי הצד המודרני של עשיית היין בספרד. 350 שקלים (15.5/20).
נציגי היקב הביאו איתם עוד שני יינות מבצירים ישנים של היקב, שכבר אינם למכירה, מן הסתם: 1950 ו-1964.
השנה הראשונה היתה שנה בינונית ומטה – "ממוצעת" בריוחה (כוכב אחד, ולמרות זאת היין היה עדיין חי. נכון, כמה דקות אחרי שנפתח כבר לא היה בו ולא כלום, והוא התחמצן, כדרכם של יינות ותיקים, אבל קודם לכך ניתן היה לשתות ממנו ולהנות לא רק מהתרגיל, אלא גם מהיין עצמו, ששמר אפילו על מעט טאניות ומבנה. היין של 1964 – השנה הגדולה ביותר של ריוחה במאה הקודמת – היה סיפור אחר, שונה לגמרי.
סגנון היינאות בשני היינות היה שונה לגמרי בשני המקרים, מהיינאות המודרנית. היינות שהו 48, 50 חודשים בחביות עץ גדולות, ישנות מאוד, ששימשו יותר לאכסון, מאשר ליישון, במובן הקלאסי של המילה. לא מפתיע היה לראות שהיין מ- 1964 הכיל הרבה קברנה סוביניון יחסית למה שהיקב משתמש בו היום: 40% מהזן הבינלאומי לעומת 45% טמפרניו. היום יש יותר רצון להדגיש את ה"אמיתיות" והטרואר המקומי, והנטיה היא להשתמש שוב בזנים מקומיים.
צבע היין היה מרשים, אדום ויפה עם שוליים כתומים – שולי הרעפים המפורסמים של ריוחה – והארומות היו בוגרות ומעניינות: רוקפור, עור, מינרליות, אגוזים. הפה היה חלק מאוד, טאני ורך וסיומת מצויינת.
שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק "
