אי שם באמצע המאה ה- 19, עשו הספרדים באלאווה מאמץ גדול לשנות דברים ולהקים תעשיית יין מודרנית. בשנים ההם, המקום היחיד אליו ניתן היה לשאת עיניים היתה צרפת, ובצרפת - לבורדו.
אנשי אלאווה הטילו את משימת שיפור היין על דון קמילו הורטאדו דה אמזאגה, המרקיז דה ריסקל. דון קמילו, דיפלומט, עיתונאי ובעלים של כרמים ויקב, הכיר את בורדו היטב מאחר והוא התגורר בה כעשרים שנה. האיש פנה אם כך למדוק, לחפש מקורות לטכנולוגיות ולידע, ופגש בז'אן פינו, היינן של שאטו לנסן, שייעץ ליינני ריוחה כיצד להפוך את היין שלהם למבוקש ואיכותי.
בשנת 1858 עשה המרקז דה ריסקל עשה שני דברים: הראשון, הוא שלח 9000 שתילי קברנה סוביניון, מרלו, מלבק ופינו נואר לריוחה אלבסה. השני היה
מעבר לשימוש בחביות קטנות, בנות 225 ליטר. עד אז היו השתמשו הספרדים בחביות גדולות, במיכלי בטון ובטינאחות (מיכלי חמר גדולים, כדי ענק - שחלקם עדיין נמצאים בשימוש במקומות שונים בספרד). זני הענבים הצרפתיים - לימים "בינלאומיים" - היו אמורים להחליף את הזנים הספרדיים, הטמפרניו והגראציאנו. למזלנו, ולמזלה של תעשיית היין הספרדית, ההחלפה הזאת לא הצליחה, ואנחנו יכולים להנות היום מיינות טמפרניו איכותיים, לצד יינות מזנים מקומיים אחרים.
היקב שמרקס דה ריסקל הקים קיים עד היום, ומשמש את אנשי היקב המודרני בעיקר לאחסון יין מתיישן (בארכיון היקב נמצאים בקבוקים מכל אחת משנות הבציר מאז יסודו), אך גם כליבו של יקב מודרני מאוד. ריסקל מסיימים בימים אלה את הקמתה של "עיר יין", שכוללת מלון ספא מיוחד שבו ניתן לקבל טיפולי וינותרפיה (אמבטיות של יין וטיפולים בזגי ענבים, במילים פשוטות) לצד אירוח ברמה של חמישה כוכבים ויותר. ריסקל הוא לא היקב הראשון, ובודאי שלא האחרון, שמנצל את הסביבה החקלאית היפה שלו - הכרמים שסובבים אותו - את המתקנים העתיקים ואת המסורות האזוריות, כדי למשוך תיירות.
היקב מייצר כתשעה מליון בקבוקים היום, 70% מהם מיועדים ליצוא, ובבעלותו כ- 220 הקטר כרמים. הם לא מייצרים יינות קריאנזה, אלא רק יינות ריזרבה ומעלה, מה שמייקר אותם מן הסתם, אבל גם מחייב החזקה של אלפי חביות ליישון יין, ואכן, ליקב יש לא פחות מאשר 25,000 חביות (רובן אמריקאיות).
הכל בזכות המרקיז. מבחר מיינות "מרקס דה ריסקל"
חברת האחים שקד מיבאת את יינות היקב לארץ. לצד טעימת אורך שערך כאן נציג היקב, מיינות שלא מיועדים למכירה, היא הציגה כאן לאחרונה את היינות שהיא מתכוונת לשווק כאן. בינהם ראויים לציון היינות הבאים:
Marques de Riscal Sauvignon Blanc 2005 - צבע זהב ירקרק. באף היין פירותי עם מגע של פרחים נעימים. בפה הוא מאוד חלק וקטיפתי, הרבה מתיקות של פרי – לימונית – ובסיום פסיפלורה. סיומת בינונית ארוכה, טובה. מחיר: 75 שקל.
Marques de Riscal rueda verdejo 2005 - זהב חיוור, ארומה של פרי טוב, אשכולית. טאנינים נעימים, עם חומציות טובה. מתובל משהו בסיומת, אולי טיפה מרירות. יין טוב, שמשתפר בכוס. 65 שקל. שווה.
Riscal 1860 vino de Terra Castilla y Leon 2004 - זהו המחליף של הקריאנזה אצל ריסקל: יין שראה חביות "רק" שישה חודשים. הוא בעל צבע אדום סגול עמוק, יפה מאוד ומודרני. מאוד בשרי באף, ו"קר". בפה הוא מציג טאנינים רכים, טובים, תיבול רב וחומציות מאוזנת. יש בו הרבה דובדבנים, פירות אדומים והגוף שלו טוב. 60 שקל, בהחלט תמורה טובה. שנת 2004 היתה מהגדולות של ספרד.
Marques de Riscal Reserva 2001 - באף ליין ארומות של עור, תיבול של ירקות שורש (מרק עוף, מישהו?). בפה היין עדין בטקסטורה, פירותי ומאוד מתובל. גוף טוב. יין מהנה מאוד ומתאים למחירו – 120 שקל לצרכן.
Baron de Chirel Reserva 2001 - תערובת של 85% טמפרניו עם 15% קברנה סוביניון, הכל מכרמים ותיקים, בני 60 שנה לפחות. אחוזי הבלנד משתנים, לרוב יש ביין יותר קברנה סוביניון, אבל 2001 היתה שנה טובה במיוחד לטמפרניו, ולכן החליטו ביקב לתת לו יותר משקל. יין מלא ארומות, רך בפה, עם סיומת מתובלת וחמה מעט בגרון. יין מצוין ללא ספק, אבל המחיר - 350 שקל לבקבוק - פשוט היסטרי.
Marques de Riscal Gran Reserva 1998 - אף מאוד אופייני לאזור, לצד וניל, קופסת סיגרים. גוף חלק, מאוד עגול, טאנינים עדינים וטובים. סיומת של פלפל אדום חריף. המחיר המומלץ - 240 שקל - יקר, אבל בטווח האירופי לפחות.
