עד כמה המדינה ירוקה?

בימינו ניתן לקבל את הכל בירוק. אוטובוסים עמוסים במנועי דיזל עצומי פליטות מזהמים - ירוקים. הדלק למכוניות הפרטיות, המוגדרות כמזהם הגדול ביותר בישראל - ירוק. המפעל המייצר אותו, סמל למחלות הנשימה הקשות של תושבי מפרץ חיפה, אף הוא נשטף בירוק חינני. ובראש ובראשונה הממשלה, ביושבה במערות שונות ברחבי הארץ, אף היא ירוקה-מבטיחה, ומתחייבת לצעדי ענק צבועים זוהר ומסביר פנים.

מצוין. אלא שהשבוע תהיה לנו הזדמנות חגיגית לברר האם הירוק הזה הוא ירוק של עצים, פריחה ולבלוב, או ירוק פלסטי, בפחיות צבע מן המוכן, הצובע את מחריבי הסביבה בגווני הסוואה חביבים כמחסה מזעמו של הציבור.

חוק האופניים מגיע לאישור הכנסת. מי שבעד - ירוק (צילום: liquidlibrary)

צריך לומר זאת פעם נוספת. חוק האופניים מהווה משב אויר צונן אל ריאותינו המפוחמות. אל רגלינו ששכחו את מגע המדרכה. הוא משב רוח צונן

אל ילדינו הנחים בכיסא המכונית הייעודי, במקום להשתולל על הדוושות בשבילים תחומים, מסומנים ובטוחים, הרחק ממגען הקטלני של מכוניות.

חוק שיאפשר לכל אלה להתקיים, ויחסוך בדרך כספי בריאות ציבור כתוצאה משיפור כושרם של רוכבים. חוק שיחסוך צפיפות בכבישים ויגרום לירידה בתאונות הדרכים ולעלייה באיכות האוויר. אמנם תשעה קבין של חוכמה ירדו כאן, בישראל, אך ניתן לקחת קב אחד של חוכמה מהניכר. בדנמרק ממנה עליתי, מדווחים האזרחים על איכות חייהם הגבוהה, בעיקר תודות לכמות האדירה של רוכבי האופניים לעבודה, לאוניברסיטה ולבית הספר.

הכותב הוא יו"ר השדולה הסביבתית-חברתית בכנסת ויוזם עמית של חוק האופניים