להתיר עגונות, בלי מחבלים

אי שם בתחילת השבוע, כשעוד דיברו רבות ובאופן ריאלי למדי, באפשרות שתתבצע העסקה המדוברת עם החיזבאללה להחזרת החטופים, הבליחה לה ב-ynet לכמה דקות כותרת ראשית מעניינת שצדה את עיני. עד שהספקתי להתעמק בה, כמובן, היא כבר פינתה את מקומה לכותרת אחרת, חשובה - כנראה - יותר. ובכל זאת, היא ומשמעויותיה נותרו עמי לאורך היום כולו.

על פי הדיווח, הביע השר אלי ישי, מנהיג תנועת ש"ס, את עמדתו ביחס לעסקה המדוברת, אשר כזכור כוללת את השבת הרוצח סמיר קונטאר ועוד ארבעה לוחמי חיזבאללה שנלקחו בשבי במלחמת לבנון השנייה, בתמורה להשבתם של אודי ואלדד, בכל מצב בו הם נמצאים. לו היה ברור שהם בחיים. הרי שלא היתה הווה אמינא שלא לתמוך בעסקה המוצעת, ואחרוני המקטרגים על עסקות מסוג זה, היו מרימים את ידם בתמיכה בה. השאלה היא, כמובן, ומה אם לא? ומה אם תמורת הרוצח המתועב וחבריו "הלוחמים", אנו מקבלים "רק" גופות, חלילה. הציבוריות הישראלית מוצפת בימים האחרונים בדיון בשאלה זו, ובצדק, שכן זו סוגיה עקרונית, מוסרית, ערכית ואסטרטגית ממדרגה ראשונה, אשר ראוי לדון בה לעומק.

נקודות מבט שונות נשמעות במסגרת הדיון הציבורי הנרחב, ופראזות מסוגים שונים מועלות אגב כך: כושר ההרתעה של ישראל, הפרת מאזן האימה, הישג אסטרטגי לחיזבאללה מחד, ו-"לא מפקירים פצוע בשטח", "תדע כל אם עברייה" ועוד כהנה וכהנה מאידך. אבל נקודת המבט של אלי ישי, היתה שונה לחלוטין. “עגינותה של קרנית רלבנטית לעסקה" זעקה הכותרת, ואני נדהמתי. תהיה זו טעות, טען ישי, לראות את העסקה ככזו שמשיבה מחבלים חיים תמורת גופות, כדברי המקטרגים. יש לראות אותה ככזו שמשיבה מחבלים חיים תמורת חיים, תמורת חייה של קרנית גולדווסר, אשר אילולא תקבל את גופת בעלה חזרה (ושוב, חלילה...), עשויה להיוותר עגונה, אלמנה חיה, אשר חייה אינם חיים.

האמת? לא ציפיתי, לא ממנו. בלי ציניות, בלי ביקורת סמויה ובלי אפילו קורטוב של עוקצנות, אני מודה שהתפישה הזו מבטאת גישה הומנית, ליברלית ורגישה, אשר רואה את כל התמונה כמכלול. היא בעיקר מכירה בכך שלפני הכל, המדובר באנשים, אמיתיים ממש, ולא רק בסחר-מכר אותו יש לבחון על פי שיקולים קרים של רווח והפסד, של עלות ושל תועלת. אבל באותה עת, עם כל ההערכה לעמדה הרגישה וההומנית הזו, התעורר בי גם לא מעט כעס.

כי מבלי להפחית ולו במעט מהטרגדיה האיומה שבעגינות מסוג כזה (והלוואי ולא תתגבש כלל), ומבלי להשוות כאב וסבל של אחת אל מול השנייה, מה עם כל אותן עשרות (אם לא מאות) העגונות שחיות בתוכנו, יום יום, שעה שעה? מה עם כל אותן נשים שממתינות שנים על גבי שנים שבעליהן יואילו בטובם לתת להן גט, אסורות לכל אדם, אך עדיין אסורות בכבלים של שנאה ושל נקמה לבעל המאמלל?

איפה הגישה ליברלית, ההומנית והרגישה של אלי ישי, כשמערך בתי הדין הרבניים עליהם, לצערי, יש היום לתנועת ש"ס שליטה לא מעטה, במקרה הטוב לא עושה מספיק כדי לסייע לנשים אלה, ובמקרה הרע רק מערים עליהן עוד ועוד קשיים, ומסרב לעשות שימוש בכלים הנתונים לו כדי להתמודד עם הבעיה?

שאלת עגינותה של קרנית גולדווסר היא קשה וכואבת, ואין לי ספק שיש לקחת אותה בחשבון - במידה כזו או אחרת - בתהליך ההכרעה בעד או נגד העסקה. אבל תהא אשר תהא ההכרעה הזו, ראוי להזכיר לאלי ישי שעל מנת לשחרר עשרות רבות של נשים אומללות נוספות מעגינותן, ממש לא צריך לשחרר מחבלים - לא חיים ולא מתים. צריך פשוט לעשות את העבודה בבתי הדין - עם רצון טוב, עם אומץ לב, ולעתים גם עם קצת יצירתיות מחשבתית והלכתית. ותאמינו לי, זו תהיה עסקה שכולם ירוויחו ממנה.