היום בו מסתיימת מלחמת לבנון השנייה
למרות "פסטיבלי הניצחון" שעורך חיזבאללה ברור שגם בצד השני הפנימו כמה לקחים, והוא לא מעוניין בעימות נוסף. לנו אסור לאבד תקווה ביחס לשאר נעדרינו
היום הזה, שבו מוחזרים אלינו אודי ואלדד הוא יום עצוב וקשה למשפחות רגב וגולדווסר, לצה"ל ולכל עם ישראל. יחד עם זאת, הוא יום של עוצמה ערכית ומוסרית, יום של הזדהות עם לוחמים שנפלו בקרב, וחוזרים הביתה אל בני משפחותיהם.
היום, בפועל, מסתיימת לה בעצם מלחמת לבנון השנייה. מלחמה שהדחף העיקרי שהניע אותה, היה הרצון להחזיר הביתה את שני חיילינו החטופים, כמו גם לפגוע קשות בארגון הטרור חיזבאללה. המלחמה הזו לא השיגה את ייעודה. על הסיבות הרבות לכך ניתנו כבר תשובות הן במישור של ועדת וינוגרד, והן בשיח הציבורי שלא פסק.
היום אודי ואלדד חוזרים הביתה. לא כפי שייחלנו, לא כפי שקיווינו ובכל זאת הם בבית, בדרך אל מנוחתם האחרונה.
אל מול צהלות השמחה המתוזמרות הבוקעות היום מלבנון לרגל שובו של "גיבור" החיזבאללה, הרוצח הנקלה סמיר קונטאר, בולטת הרגישות המיוחדת, היהודית המוסרית של החברה הישראלית בכל הקשור לאחריותה לחיילים שיצאו אל שליחותם.
ויכוח ציבורי נוקב קדם למעמד העצוב היום בראש הנקרה. ויכוח לגיטימי, חשוב. אבל נושא אחד עומד מעל לכל: החובה לעשות הכול לאיתור וגילוי שבויינו ונעדרינו, ולפעול להבאתם הביתה. גם אם המחיר כואב, צורב ומקומם. בנסיבות שנוצרו, נכון היה לקיים את העסקה המורכבת הזו.
אותם עקרונות חייבים לעמוד מול עינינו, במאמצים להחזיר הביתה את גלעד שליט. את גלעד צריך להביא הביתה, ויפה שעה אחת קודם. הדילמות ידועות, המחיר יהיה קשה, הזמן פועל לרעתנו.
התמונות הקשות של רון ארד שפורסמו השבוע, ממחישות ביתר שאת את הצורך בהחזרתו המהירה הביתה של גלעד.
מעמד החזרת החטופים הביתה שנתיים לאחר מלחמת לבנון השנייה, הוא מעמד של חשבון נפש לשני הצדדים. נראה שצה"ל, בפיקודו של רא"ל גבי אשכנזי, ניצל את השנתיים האחרונות לרוויזיה עמוקה במערכותיו, ולחזרה לשורשיו, ולהעלאת רוח מפקדיו וחייליו. אני משוכנע שצה"ל של חודש יולי 2008 הוא צה"ל חזק יותר, ערוך יותר ומפוכח יותר ביחס לאיומים הסובבים אותנו. צה"ל המודע גם למגבלות הכוח, ולהישענות על ראייה אסטרטגית רחבה, הוא הבסיס לאתגרים שאנו עומדים בפניהם. הוא הבסיס האמיתי ליצירת הרתעה למניעת חטיפות של חיילים ואזרחים בעתיד.
צה"ל היה וממשיך להיות משענת הביטחון החשובה ביותר לקיומה של מדינת ישראל. את הנכס הזה עלינו לשמר, ולשמור עליו מכל משמר מפני מחלוקות, שכן בנפשנו היא. את הצבא הזה צריך להמשיך ולטפח כמרכיב ערכי ייחודי מסוגו.
למרות "פסטיבלי הניצחון" שעורך חיזבאללה בשעות הללו, ולמרות ניסיונותיו להציג את החזרת חטופינו כעוד "ניצחון אלוהי", ברור שגם בצד השני הפנימו כמה לקחים. למעלה מ-1,000 הרוגים, הרס כבד של תשתיות המדינה הלבנונית, וכלכלה שטרם התאוששה, היו המחיר ששילם החיזבאללה עבור החזרתו של סמיר קונטאר. אני מעריך שאזרחי לבנון אינם רוצים בעימות נוסף. יש לכך משמעות לעתיד.
ההתפתחויות האחרונות סביב המידע אודות רון ארד, מחייבות אותנו שלא להרפות מהניסיונות לקבל מידע על גורלו, כמו לגבי יתר הנעדרים והשבויים שלנו: נעדרי קרב סולטן יעקוב, צבי פלדמן זכריה באומל ויהודה כץ, גיא חבר ומג'די חלבי, שהתעלומות לגבי היעדרם עדיין שרירות וקיימות.
אסור לאבד את התקווה. הנחת העבודה בעמותת "לחופש נולד" היא שיש מישהו בעולם היודע משהו על גורלם של חיילינו, ואנו חותרים כל העת, ללא לאות, להביא את אותו שביב מידע שיאפשר לאתר את יקירינו ולדעת פרטים על גורלם.
אסור לסגור תיקים ללא נתונים מוחלטים, אסור להכריז על "מיצוי" הנושא, כי בנושאים של פדיון שבויים והחזרת הבנים הביתה, אין "מיצוי". יש רק תוצאה אחת: כשהבנים בבית.
אלוף (מיל') אייל בן ראובן שימש כסגן אלוף פיקוד הצפון בתקופת מלחמת לבנון השנייה, ומכהן היום כמנכ"ל עמותת "לחופש נולד"
