פגיעה ראויה בזכות הקניין של בשארה

"מעשי הטבח הישראליים החל מדיר יאסין ב-1948 הופכים את ההסדר המיוחל עם הישות הציונית לדבר בלתי אפשרי", קבע עזמי בשארה באוגוסט 2007, ולא שכח להועיד לעצמו את המשימה "לצאת למסע בינלאומי לשפיטת פושעי המלחמה הישראלים והאמריקנים". עתה, בטרם מלאה שנה ל"מסע השפיטה" המובטח שלו וקצת יותר משנה לבריחתו מהארץ בחשד שסייע לחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה – הועלו בפרלמנט של אותה ישות ציונית שלוש הצעות חוק לשלול ממנו את הפנסיה.

ואולם לפחות מהיועצת המשפטית של הכנסת נורית אלשטיין אנחנו למדים כי "שלילת הזכות לקבלת תשלומי פנסיה לאחר היווצרות הזכות מהווה פגיעה חמורה בזכות הקניין". ופגיעה חמורה בזכות הקניין, אליבא דכלא עלמא, היא מעשה שלא ייעשה, גם אם מדובר במי שהקריירה הפרלמנטרית שלו הוקדשה לשלילת זכות קיומה של ישראל; שנחשד בריגול, בגידה וסיוע לאויב בעת מלחמה; ושברח מהארץ כעבריין נמלט כשהחקירה בגין חשדות אלה החלה להעלות ממצאים מרעישים, שאיימו בסופו של תהליך להשימו מאחורי סורג ובריח.

אלא שזכות הקניין, המעוגנת בסעיף 3 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היא חומר גלם גמיש למדי ביד יוצר חוות הדעת המשפטיות. כך, כשזכות זו נרמסה עד עפר לפני שלוש שנים בגוש קטיף, לא עמד אז הסעד המשפטי לניזוקים, וגם חדי עין מבינינו התקשו להבחין באלשטיינים רבים העולים על בריקדות.

ועדיין לא עמדנו עד תום מעשי ההתנכלות החקיקתיים לפנסיה של בשארה. "זו חקיקה פרסונאלית כמוה לא הכרנו", ממשיכה וטוענת אלשטיין, מה שכנראה מלמד יותר מכל שב"חוק יגאל עמיר", למשל, אין כל פרסונאליות, או לחלופין שיועצים משפטיים מסוימים מבינים קצת אחרת צירופים כמו "כמוה לא הכרנו" מאשר בני תמותה רגילים.

אם בזה לא די, מעלה אלשטיין על ראש שמחתה וטיעוניה את חזקת החפות. "התפיסה בהוראות החוק מתעלמת מחזקת החפות", היא קובעת, גם אם הדברים אינם עולים בקנה אחד עם מאמר של אותה יועצת מספטמבר 2006, שבו היא דווקא מבקשת לצמצם את חזקת החפות של עובדי ציבור, כשהיא טוענת כי "בית המשפט הכיר מאז ומתמיד בצורך הבלתי מעורער להגן על אמון הציבור בדרך של כפיית נורמות התנהגות על משרתיו, ואפילו במחיר של העדפת אמון הציבור על פני זכות אדם כזאת או אחרת".

אך מעבר לאותן "חוות דעת משפטיות", המשמשות כלי שרת סלקטיבי למהדרין בשירותה של השקפת העולם, התנגדות אלשטיין לפגיעה בזכויות של בשארה היא חלק מניסיונן של קבוצות מיעוט שוליות בחברה הישראלית להשית את "ערכיהן" על כולנו.

לעמדה זו בעניין "גמלתו השדודה" של בשארה, כמו להתנגדותו של מזוז לחוק האזרחות ושל חשין להרס בתי מחבלים, ובדומה לתפישתו של ברק שליושב במרומי בג"ץ הזכות ואף החובה לפסוק גם בשאלות ביטחוניות, מדיניות ותרבותיות – יש פן כפול: מזעור עד כדי ביטול של שיקולי ביטחון לטובת קיום כמעט בלתי מותנה של זכויות אדם ואזרח (כמובן לא של כלל האזרחים) מחד גיסא, וניסיונות חוזרים ונשנים לשלול את הלגיטימיות שבהעדפת קבוצת לאום (היהודית) בשאלות מהותיות מאידך גיסא.

ומה לעשות, בעוונותינו הרבים הציונות לזניה וגווניה "לקתה" בייחודיות קבוצתית, בדיוק כפי שישראל מעצם הווייתה והגדרתה מעניקה יחס מועדף לקבוצת-לאום מסוימת בה. והפלא ופלא, ההעדפה הישראלית "הנוראה" של קבוצת הלאום היהודית, לא רק שאינה מייחדת את מדינת היהודים, אלא היא מאפיינת את נוהגן של מדינות הלאום האחרות, ואף קיבלה כמה גושפנקות בינלאומיות, למשל בוועדת ונציה ב-2001. בהחלטת הוועדה נקבע מפורשות שעצם ההעדפה של

קבוצות מסוימות על רקע אתני אינה מבטאת כשלעצמה אפליה או סתירה למשפט הבינלאומי. בגרמניה, דנמרק, יוון, ספרד, איטליה ובריטניה חוקקו בשנים האחרונות חוקים מגבילי הגירה, או שנקבעו תקנות מחמירות לקבלת אזרחות, תוך מתן עדיפות ברורה לבני הלאום או למי שמוצאו ממנו. למשל, בגרמניה ניתנת אזרחות אוטומטית רק לפליטים ולעקורים ממוצא גרמני, וחוקים דומים מצויים בין השאר ביוון, פינלנד ואירלנד.

המגמה המתגברת בקרב "נאורי ציון" בשנים האחרונות לזנב בהדרגה אך בביטחה בספיחי העדפת הלאום היהודי, תוך ניסיון לבטל את הרלוונטיות שבהתנגדותם הנחרצת של הח"כים הערבים לאופייה היהודי-ציוני של המדינה, או לתמיכתם בתביעת השיבה הפלסטינית ובכל יוזמה עוינת את ישראל בעולם – רק טבעי שתגרום ליועצים משפטיים להתחלחל מ"הפגיעה החמורה" בזכות הקניין הפנסיונית של בשארה.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה