לאף אחד לא אכפת מספרות ילדים / טור אישי

תחום שוּלי וחשוב

ברמה הציבורית לאף אחד לא באמת אכפת מספרות ילדים. זה פשוט לא נחשב כל-כך. לפני שאתם צועקים, בואו נעשה ניסיון: מי כתב את פיטר פן? ואת היידי בת ההרים? מי כתבה את מרי פופינס? תחזרו אלי עם תשובות. אני מחכה (רמז: התשובה הנכונה אינה וולט דיסני).

באקדמיה זהו תחום מחקרי בחיתוליו. יהודה אטלס ומיריק שניר יכולים מחר לברוח ולהתחתן בוגאס ואף אחד לא יכתוב על זה בשום צהובון. רינת הופר יכולה לעשות שבע קרחות ואף אחד לא ישלם לה על זה גרוש.

אני לא מתלוננת. אני רק מציינת עובדה. דווקא יש משהו נחמד לעסוק בתחום קצת שולי, לא לגמרי נחשב, אבל נורא נורא חשוב. אולי אף אחד לא יודע איך נראית רינת הופר, אבל איילת שלה כבר מטיילת כמעט על כל מדף ספרים.

בשנות ה-40, ה-50 וה-60 המצב לא היה מאוד שונה. למרות שיוצרים בולטים כמו לאה גולדברג, אלתרמן ושלונסקי כתבו לילדים, עיקר תהילתם נשענה על כתיבתם למבוגרים. כמו ספרי הילדים של גרוסמן ושלו היום.

ובכל זאת היה שוני, מכיוון שאלה היו שנים בהן גם האמנות התגייסה לעצב את פני המדינה החדשה, ספרות ילדים נחשבה חלק מאותו מאמץ לאומי והיוצרים נרתמו לעיצוב וחינוך הדור הצעיר, מתוך תחושת שליחות ציונית. הילדים לא היו רק הדברים הנמוכים האלה עם השובל המבריק מתחת לאף, אלא תקוותה של אומה שלמה ליהודי חדש, חכם וגיבור.

מרים ילן-שטקליס היתה שונה מהיוצרים שהזכרתי. היא היתה יוצרת לילדים בלבד. למרות שכתבה מעט גם למבוגרים (קובץ סיפורים בשם: "שקר?"), חשיבותה כיוצרת מבוססת על יצירותיה לילדים.

שלונסקי דורס

אולי בגלל שהרגיש תחושת שליחות מפעמת כלפי חינוך הילדים, אולי בגלל ששטקליס לא היתה בחבורה הנחשבת, אולי בגלל דמותו המרשימה והסמכות הגברית, הרשה לעצמו שלונסקי להשתלח בשירת הילדים של שטקליס בדרכו האופיינית, השנונה והדורסנית. וכששלונסקי דורס – מדובר בדריסה עם סגנון, ריסוק ונעיצה עם סיבוב. אמא'לה.

ברשימה "שירת ילדים או שירה ילדותית", שפורסמה לראשונה בשנת 1943 כתב שלונסקי נגד "גינוני אינפוף ולמלום" של שירת הילדים בת זמנו. הוא יצא נגד "הטרא-לה-לה, ההתחטאות והפינוקים והלא-כלומיות שבתוכן" וכינה אותם "גמגום דפקטיבי" ו"גירה של פתותי לחם לעוסים".

למרות שאינו מציין את שמה של שטקליס במפורש, ברורה הרמיזה אל שורות כמו: "אצו-רצו גמדים- / טרל-רל-רדדים" או: "גשם, גשם בא סוף-סוף! / טיפ-טיפ-טיף וטוף-טופ-טוף!"

שלונסקי כלל את השקפתו גם בספר הילדים שפרסם ב-1957 "אני וטלי או ספר מארץ הלמה" בו כתב: "לשמח? אך במה? / אז התחיל המה-מה-מה / מה-מה-מה ומיאו-מיאו... / ובגן של חמוטל / זהו זמר מבוטל!"

כלומר, שלונסקי ראה את תפקידו החינוכי בחשיפת הילדים לעושר הלשוני, בלי הנחות ובלי "התיילדויות".

מרים ילן-שטקליס נפגעה מאוד מהביקורת שהטיח בה איש רב סמכות, השפעה וכריזמה כמו שלונסקי, למרות שמעולם לא הגיבה על דבריו.

הבנה עמוקה של נפש הילד

היום, יום הולדתה של שטקליס, הוא יום מצוין להכריז על נצחונה המוחלט במערכה ההיא, להודות לה על שורות מתוקות, יפהפיות כמו "נומי, נומי-נא גם את- / טירלי-טירלי-טירליטט", לכרוע ברך מול ההבנה העמוקה של נפש הילד ושל הדרך בה הוא רואה את העולם.

שטקליס היתה חלוצה בתחום ספרות הילדים העברית גם בהבנה שה"ילדות" מורכבת מקבוצות גיל שונות עם צרכים ותחומי עניין שונים. את יצירותיה היא קיבצה בשלושה ספרים: "שיר הגדי" לקטנטנים, "בחלומי" לילדים מעט יותר גדולים, ו"יש לי סוד" לגילאי ראשית קריאה.

היום, באינספור הוצאות לאור שונות של יצירותיה של שטקליס, החלוקה ההיא הולכת לאיבוד. ההוצאות בוחרות להדפיס את שיריה הידועים בספר אחד בלי להתייחס לעובדה ש"דני גיבור" הוא שיר עבור ילדים הרבה יותר גדולים מאלה שעבורם נכתב "אצו-רצו גמדים".

ברור שאבחר לגמור את מאמר האיחולים הזה במילים של שטקליס עצמה. אין לי מילים טובות יותר מאלה:

"בקר בא, אור השמש, / מצטחק, מצטחק: רב שלום! / יום הולדת לדני, / יום הולדת היום". 

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.