לא צריך לחלק את העולם ל"בכייניות" ו"חיילים"
גברים יודעים שאסור להם לבכות, וגם נשותיהן יודעות שהתכונה "רגישות" אינה נכללת בסל התרופות ה"גבריות". ואז, כשלפתע בן זוגך המסוקס (או לא) מזיל דמעות על כישלון בעסקים או בסרט רומנטי, שניכם עומדים מבולבלים מול התופעה. זה ייגמר בבכי?
בעקבות המאמר הקודם שפרסמתי על התמודדות של גברים עם בכי נשי
הגיעו תגובות שונות ששאלו, ובצדק, ומה עם הגברים? האם גברים לא בוכים? האם נשים מתלהבות מרגישות של בן זוג לח-עיניים, או שזה מעורר בהן רתיעה מפני "חולשתו"?
מספר אי-זוגי, שכני לערוץ יחסים, כתב טור המציג עמדה גברית חד משמעית: הוא אינו מאמין שנשים יכולות לסבול את רגישותו וכאבו של בן זוג. וככה הוא כותב בחוסר אמון בולט, על הפרדוקס של "נחישות ורגישות":
"אחד מכללי היסוד ב'מדריך לגבריות' שכל זכר מקבל כשהוא חותם על הבולבול שלו הוא: 'לא יזיל גבר דמעה בפומבי בכלל, וליד זוגתו בפרט', שהרי ידוע הוא שדמעות הן סימן לחולשה.... אבל בדיוק בנקודה זו אנחנו מגיעים לאחת הסתירות הגדולות ביותר בעולם החי. בד בבד עם הרצון של הנשים לשים את ידיכן על גבר מסוקס, ..., המישיר מבט לכל סכנה מבלי למצמץ - אוי לו לאותו שועל קרבות אם לא ישמיע יבבה חנוקה וימחה בדיסקרטיות דמעה עת תסבו לצפות יחדיו ב'הר ברוקבק'".
סתירה? לא בטוח. ברצוני להציע הסבר אחר לבלבול שגברים ונשים נמצאים בו לגבי הרגישות הגברית. הרי גם נשים, במהלך חייהן, מפגינות הרבה צדדים ולא רק בכיינות רגשנית. נשים יודעות להיות חזקות ועמידות (מישהו אמר הריון ולידה?), נשים יודעות לנהל כספים בתבונה, להנדס בית-קריירה-ילדים בווירטואוזיות, וגם להשקיע בבורסה ולגרש מקקים. אבל כפי שנשים קיבלו מסרים מאוד ברורים מהחברה לגבי מהי התנהגות נשית ומה לא, כך כמובן גם הגברים. נשים מצניעות את כוחן כדי שלא לפגוע בתדמיתן הנשית, כמו שגברים לומדים להסתיר את רגישותם כדי לא לפגוע בתדמיתם הגברית.
אבל, וכאן יש אבל גדול, זה שהחוק החברתי אומר "לא יזיל גבר דמעה בפומבי" אין משמעו שזהו חוק נכון, צודק, או בר-ביצוע. הבעיה עם חוקים וכללים כאלו, הנקראים "הבנייה חברתית", היא שהם מנסים לעשות סדר, ובתוך כדי כך עושים גם עוול גדול למורכבות האדם, בין אם הוא גבר או אשה. כדי לפשט לנו את תמונת המציאות, ההבנייה החברתית מחלקת בגסות התנהגויות מותרות ואסורות, ואנו שבויים ב"אמיתות" האלה.
אז גברים יודעים שאסור להם לבכות, וגם נשותיהן יודעות שהתכונה "רגישות" אינה נכללת בסל התרופות ה"גבריות". ואז, כשלפתע בן זוגך המסוקס (או לא) מזיל דמעות על כישלון בעסקים או בסרט רומנטי, שניכם עומדים מבולבלים מול התופעה.
גם לאשה יש רגשות מעורבים כלפי הבכי הגברי
ידידי אי-זוגי – זוגתך מן הסתם רוצה שתתרגש מ"הר ברוקבק" כדי לדעת שאתה אנושי, שאתה יכול להבין אותה ולהזדהות עם רגישותה. ומהצד השני, היא חוששת שמא הרגישות שלך תערער את הכוח שלך במצבים בהם תידרש להיות סופר-מאצ'ו – לסלק את האויבים ולצוד ממותות. בדיוק כמוך, יש לאשה רגשות מעורבים כלפי הבכי הגברי. יש נשים שתישבענה כי גבר בוכה משלהב אותן מינית, ואחרות יגיבו בסלידה.
ואולי אנחנו חוששות גם מפקיעת המונופול שלנו על הבכי? במשך כל כך הרבה דורות התרגלנו בחברה האנושית לדעת שיש חלוקה ברורה באיזה אמצעים משתמשים נשים וגברים כדי להפעיל את כוחם ולקדם את רצונותיהם. בהבנייה החברתית ניתן לראות את ה"נשק" הגברי במונחים של כוח, תחרות, סבילות, נחישות ותעוזה, ואילו הנשים ניכסו לעצמן את הרגישות והבכי, האמפתיה והטיפוליות, כאמצעים לקבל מקום ומעמד בחברה ובמשפחה.
ג'ורג' קוסטנזה, באחד מפרקי "סיינפלד", העז לחצות את הקווים. הוא החליט להשתמש בבכי כדי לנצח במאבק מול בת זוגו. הוא היה המום לגלות כמה שזה עובד: דמעה אחת והאשה שלצדו התרככה וויתרה על כל עמדותיה.
אבל אין הדבר אומר שאנחנו חייבים לקבל את הנורמות החברתיות כפי שהוכתבו לנו מאות בשנים. השינוי שקורה בחברה המערבית, שמאפשר לגברים יותר מגע עם צדדים "רכים", ומאפשר לנשים יותר ביטוי לחוזק וכוח, הוא שינוי מבורך והלוואי שימשיך. האדם הוא יצור מורכב ורב פנים, וככל שנרשה לעצמנו לטעום ממגוון האפשרויות להתנהג, להרגיש ולהתייחס, כך ניצור קשרים עשירים יותר. נשים צעירות שמתייחסות כמובן מאליו לדמעות של בן הזוג מרוויחות בגדול. הן מרוויחות בן זוג שיודע לנוע בגמישות בין הצדדים החזקים והלוחמניים שלו (כשצריך אותם) לבין הפינות הרכות והרגישות שלו. באמת שאין צורך לבחור ולחלק את העולם ל"בכייניות" ו"חיילים", מותר לערבב, להתערבב, וליהנות מכל העולמות.
נני מורטי ב"אי של שקט". פרשנות לגבר חזק ורגיש (באדיבות סרטי לב)
והמלצה לסיום: בבתי הקולנוע מוקרן בימים אלו הסרט "אי של שקט", שבו מציע נני מורטי פרשנות משלו לסוגיית הגבר החזק והרגיש. מכסא המנהל המנותק מחיי המשפחה, הוא חודר בהדרגה לעולמן של הנשים בלי לאבד שמץ מגבריותו. בישיבתו ליד בית הספר של בתו, הוא מתוודע לאינטימיות של עולם הנשים ומדגים בדרך פיוטית את "האידאל האנדררוגני": כיצד אפשר להישאר איטלקי גברי וסמכותי ולספוג בהדרגה גם את ההבטים הנשיים, האמהיים, לתוך חייו ואישיותו. אמנם גם הוא בוכה בלילה, בבדידות רכבו המוגן, אבל הצופים מבינים, שבכי זה הוא עוד שלב בהתפתחות שלו להיות שלם ומחובר יותר גם לאבל ולכאב.
אז לא רק האיטלקים, גם מיטב בחורינו המסוקסים, יעשו לעצמם טובה גדולה אם יחנכו את עצמם ואת בנות זוגם לקבל את הצדדים הרכים, הדומעים והרגישים שלהם.
- עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל
שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
האידיאל האנדרוגני? נני מורטי (צילום: סרטי לב)
העז לחצות את הקווים ב"סיינפלד"
צילום: איי פי
מומלצים
