"זה לא היה תלוי בי, וזה יכול לקרות לכולם"

אני אקדמאי בן 34 , נשוי ואב לשלושה ילדים. ב-2005 פתחתי עסק מצליח שעסק בהפקות, שיווק ומועדון לנוער בו אשתי ואני עבדנו. אחרי שנתיים של עבודה קשה שרווח נאה בצידה, הגיע באמצע ישיבת צוות, בחור צעיר בן 19 שהיה מוכר לי כשניסה להיכנס כמה פעמים למועדון  ולא אושרה לו כניסה ואמר "אני מציע לך שמירה על המקום". עניתי שיש לי חברת אבטחה מוכרת וטובה והבחור ענה "אני מציע לך שמירה מסוג אחר, אתה צריך לשלם עשרת אלפים שקל בשבוע והמקום יהיה מוגן".

דחיתי את בקשתו. יום למחרת הוא הגיע שוב, בשעה ששוחחתי עם אחד המאבטחים. המאבטח לקח אותי הצידה והבהיר לי שמדובר בדמי חסות - 'פרוטקשיין', מושג שהכרתי במעומעם מהתקשורת. הבחור הוסיף, "אם תשלם המקום יהיה שקט, לא תשלם לא תהיה לך עבודה".

אשתי, שהייתה בחודש השביעי להריונה,נלחצה מהבקשה, ואמרה לי לא לדבר איתו ולסלק אותו מהמקום. משסירבנו לשלם. חבורת עבריינים צעירים, ה'חיילים', עמדו והזהירו את בני הנוער לא להיכנס למקום. הם התייצבו במרחק של חמישים או מאה מטר מהכניסה, איימו על היח"צנים, ש"אם יעבדו יהיו להם בעיות", והבהירו למבלים שלא כדאי להם להיכנס פנימה.

המקום שאירח בקביעות מאות אנשים בערב, נותר שומם לחלוטין, העסק התרוקן. ולנו נפל האסימון, שעלינו לשלם והרבה, בכדי להמשיך ולתפקד.

מספר שבועות שילמנו את הסכום הראשוני שדרשו העבריינים ודמי ה'פרוטקשיין' הועלו לחמשה עשר אלף שקל. החלטנו לערב את המשטרה בנושא, סיפרנו להם הכל ומשטרת ישראל עצרה (ושחררה זמן קצר אח"כ) את השליחים שעסקו בפעולות הגביה ולא את העבריינים הגדולים שעומדים מאחוריהם.

כתוצאה מכך נותרנו מאוימים והמשטרה נאלצה ל'שמור' עלינו. בהתחלה המשטרה התנהלה במקצועיות מרשימה הכוללת זמינות מיידית שלהם אלינו, ובדיקות מסביב לרכב ולבית. הסתובבתי עם מכשיר הקלטה קבוע על הגוף, גז מדמיע וציתות לטלפון. עם הזמן והטרחה, הפכנו להיות מטרד עבור המשטרה, שאילצה אותנו להתקין מערכות בטחון ומיגון (מעבר לאלו הקבועות בחוק) בעלות של עשרות אלפי שקלים.  

בוקר אחד זומנתי 'מעכשיו לעכשיו' לבית משפט, הגעתי והובהר לי שהעסק צריך להיסגר על בסיס "חומר חסוי של המשטרה". המקום נסגר בתחילת 2007, ללא התראה מוקדמת וללא אכפתיות לגבינו, דבר שגרם לנו לאבד סכומי כסף רבים אותם השקענו. כתוצאה מכך נקלענו לחובות, לנושים עצבניים, למעקלים חסרי לב ולעבריינים שעדיין איימו על חיינו. המצב שנוצר היה בלתי אפשרי ולא נותרה לנו ברירה אחרת אלא לאסוף את מעט הכסף שנותר לנו ולברוח לעיר אחרת. במשך שנה שלמה גרנו שם ומשנרגעו הרוחות חזרנו לגור בבאר שבע.

אך המצב הכלכלי שלנו לא השתפר, הרעב בו אנו נמצאים, וצר לי לומר זאת, הפך להרגל, ביתי בת השבע אושפזה בבית חולים כתוצאה מאירוע לב, אני נקלעתי למחלה קשה שפגעה בכבד, בכליות וברגליים שלי. כעת אני מהלך באמצעות קביים ועתיד בריאותי נראה רע ומר, מיותר לומר כי איני לוקח את התרופות שיקלו את כאבי שכן עם כל שקל שיש לי אני רוכש מזון לבני ביתי.

כיום אנו חיים על פת לחם, עליי להשיג עד יום א' בבוקר (31.8.08) סכום של 15 אלף שקל במזומן, כדי למנוע פינוי מהבית. אין לי סיכוי להשיג סכום כזה. בראשון לספטמבר יפנו אותי ואת בני משפחתי מהדירה בה אנו גרים, ולא נותר לי דבר מלבד לשים קץ לחיי, דבר שניסיתי לבצע כבר ארבע פעמים. ניסינו לפנות לכל חבר כנסת ולכל שר בממשלה, אך נראה כי ידם קצרה מלעשות דבר, עד לכדי כך שאחד מהמתמודדים לראשות הממשלה הציע לי לפנות לגאידמק.

אני מתבייש שעליי לנסות ולגייס כסף בכל צורה אפשרית, אבל איני רוצה לראות את ילדיי ברחוב, איני רוצה לראות את ביתי בת השנה וחצי ללא קורת גג ומצבי הבריאותי קשה מאוד.

החלטתי להעלות את סיפורי על הכתב, מתוך ידיעה שרבים אחרים באותו המצב לא עושים

 זאת. חשוב לי שידעו שהמשטרה מנסה לעזור, אולם בערבון מוגבל, והמדינה כאמור - מפנה אותנו לגיאדמק. אני רוצה שאנשים יבינו שגם בישראל של 2008 בחור צעיר, 'בן טובים', איש עסקים מצליח ומלומד, יכול להגיע למצב משפיל של קיבוץ נדבות תוך תחנונים, כתוצאה מאימתם של עבריינים חסרי בושה. הנושא הזה לא נוגע לכולם עד שהוא נוגע, ממש, ביום בהיר אחד, והוא יכול להרוס חיים שלמים כשלמערכת האכיפה והמשפט אין שום פתרון להציע.

אני יוצא בקריאה לממשלה ולחברי הכנסת לחדול מהפקרת אזרחים תמימים לידיהם של עבריינים שהורסים את חייהם וחיי ילדיהם ואין פוצה פה. ואני קורא לכם לנסות ולעזור לי באופן אישי, כי טוב הלב של כולכם הוא הדבר היחיד עליו נותר לי לסמוך.

השם המלא שמור במערכת.

ניתן לפנות לא' בכתובת hevra@y-i.co.il.

גולשים המעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם, מוזמנים לשלוח לדוא"ל hevra@y-i.co.il  ולציין בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.