דו-קיום
רגע לפני נעילת פסטיבל הסרטים במונטריאול, הבמאים איתן גרין ועלי נסאר שמשתתפים בתחרות, מספרים על הרגעים המרגשים, התגובות המפתיעות והדרך בה המזרח התיכון חודר לכל לב
הפקה ישראלית וקופרודוקציה ישראלית-פלסטינית הוקרנו בסוף השבוע במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים הבינלאומי במונטריאול, קנדה. זה התחיל עם "גחלים לוחשות", גרסה שנייה וסופית לסרטו של עלי נסאר שהוקרנה בבכורה עולמית בקנדה, והמשיך עם "הכל מתחיל בים" של איתן גרין. בשני המקרים הוקרנו הסרטים מול אולמות מלאים וזכו לחיבוק גדול של הקהל ולעניין לא מבוטל מצד התקשורת. יום לפני נעילת הפסטיבל היוצרים, עלי נסאר ואיתן גרין, מרוצים.
"הכל מתחיל בים". הקרנות מלאות (צילום: מאיר רג'ואן)
"כל ההקרנות היו מלאות כשהאחרונה היתה Sold Out וזה מרשים מאוד". אומר מפיק הסרט של גרין, יוחנן קרדו, "גם התגובות היו מצוינות. בכלל קיבלנו חיזוקים חיוביים. היו כמה מפיצים שגיששו אבל כולם מחכים לביקורות שיגיעו". גרין מצדו מוסיף: "זה אירוע די מרגש כפול שתיים. זו למעשה הפעם הראשונה שאני צופה בסרט כשהוא מוקרן מול קהל. בארץ אף אחד עדיין לא ראה אותו כך שבכל הקרנה אני נטען באלפיים ואט וזה מאוד נחמד. אנשים יוצאים מהקרנות, ניגשים אליי, מדברים איתי. התחושה היא שהקהל נהנה וההדים חיוביים".
לדברי גרין היו לא מעט תגובות שהפתיעו אותו, בעיקר במקומות בהם חשב שמדובר בניואנסים תוך-ישראליים. "יש סצינות שחשבנו שידברו בעיקר לקהל הישראלי וגילינו שהן בעצם אוניברסליות", הוא אומר, "בסך הכל אהבה, שנאה ובדידות, שהם לכאורה מושגים מופשטים, הם גם אלה שמקשרים בין בני אדם. אם נעשה רדוקציה לכל הסרטים, מה שנשאר אצלך כצופה ומשפיע עליך הוא פחות הסיפור אלא תמונה שמגיעה מהמקומות המופשטים האלה. אז אני מניח שלמרות שהסרט שלי נורא ישראלי, זה מה שמחבר אנשים אליו".
חיבור אפשרי
הגרסה הראשונה לסרטו של נסאר, שנקראה "מחכים לצלאח א-דין", הוקרנה בבכורה בפסטיבל חיפה האחרון. הבמאי, שלא היה מרוצה מתוצאות העריכה, החליט לגנוז את הסרט כפי שהוא ולערוך מחדש. על עבודת העריכה המחודשת אחראי זוהר סלע, שחתום בין היתר גם על הסרט "בופור" של יוסף סידר. אחרי ההקרנה במונטריאול ימשיך הסרט של נסאר לטייל בעולם עם הקרנה בתחרות הרשמית של פסטיבל ולנסיה והקרנות נוספות בפסטיבלים בטוניס ובדובאי.
אחרי הקרנת הבכורה במונטריאול אומר נסאר ל-ynet: "אני בסך הכל מרוצה. ההקרנה בחיפה היתה ניסיונית ואחריה היה לי ברור שלא זה הסרט שכיוונתי אליו.
זו היתה החלטה נכונה לערוך אותו מחדש וההקרנה במונטריאול היתה מרגשת מאוד. 'גחלים לוחשות', כמו שאר הסרטים שלי, הוא סרט מאוד אישי. אני שמח שהוצאתי את מה שהיה לי בבטן".
נסאר אומר שבזמן הכתיבה והצילומים הוא היה מרוכז בדבר עצמו אבל לקראת ההקרנה והמפגש עם הקהל, המחשבות על תגובות הן בלתי נמנעות. "כשאני כותב ומביים אני חותר להיות כן עם עצמי. הקהל באותו השלב לא קיים. אבל כשהסרט מוכן, כן חשובות לי התגובות. בסופו של דבר זה כמו ילד שלך שאתה רוצה לראות איך העולם מגיב אליו, האם הוא מתקבל, האם אוהבים אותו.
"אני חייב להודות שבזמן ההקרנה זלגו לי דמעות כשראיתי אנשים נכנסים לתרבות ולעולם אחר לגמרי משלהם ונסחפים איתו. לראות אותם מתרגשים ומוחאים כפיים, ואני לא מדבר על אנשים מהמזרח התיכון שקרובים לעולם ולתרבות שלי, אלא על כאלה שבאים מעולם שונה לחלוטין, זה עושה משהו. זה לא שאנחנו עושים קולנוע בשביל הכסף, הרי לא מרוויחים מזה, אבל התחושה שזה עושה משהו לאנשים שווה מיליון דולר. זה מחזיר את הביטחון העצמי ואת האמונה שמה שעשית, מה שאתה מאמין בו, הוא לא בולשיט".
זו הפעם השנייה שנסאר מציג במונטריאול. קדם לכך הסרט "שביל החלב" שהציג לפני כשבע שנים מחוץ לתחרות ולכל הקרנה, לדבריו, הרגעים המרגשים שלה. מה שריגש אותו הפעם במיוחד היו מחיאות הכפיים כשדיבר על ההפקה המשותפת עם חברת "פרקסיס" הישראלית. "כשאמרתי שזו קופרודוקציה ישראלית-פלסטינית כל הקהל נעמד על הרגליים ומחא כפיים. אמרתי לעצמי, ריבונו של עולם, אנשים ניזונים מהעיתונות ומבחינתם החיבור הזה הוא בלתי אפשרי".
"גחלים לוחשות". לחבר את המזרח התיכון לעולם (צילום: כפיר חרבי)
סרטו של נסאר שמעביר לא מעט ביקורת גם על החברה הערבית פנימה, עורר גם תרעומת מסוימת בקרב עיתונאים מהעולם הערבי שנכחו בהקרנה. "יש בסרט קבוצה דתית פנאטית שלגיבור יש חשבון לסגור איתה. הם חשבו שמדובר בביקורת על הדת, אבל זו לא הכוונה שלי. הקפדתי שלא לשייך את הקבוצה הזו לאף פלג קיים שפועל בשטח כמו חמאס, ג'יהאד איסלמי או חיזבאללה.
"אני לא מתחשבן עם האיסלם, להיפך, אני בא מתרבות האיסלם ומכבד את הדת אבל פנאטיות בשבילי זו התחזות. האיסלם לא אומר להרוג או לפוצץ אנשים, זו לא הדת שאני מכיר. הביקורת שלי היא על זה ואם בכך אני לא מרצה את כולם, שיהיה".
