שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אלף ממשלות לא יעצרו אותי

    הבמאי עלי נאסר מצלם סרט חדש שלא מפחד לגעת בפרות קדושות. מרב יודילוביץ' פגשה אותו על הסט בפקיעין. "אני מציף את הבעיות והכאבים שלי ושום כוח בעולם לא יכול לעצור אותי - לא ממשלות, לא מסורת, לא ימין ישראלי או ערבי"

     

    כמעט ארבע שנים חלפו מאז צילם הבמאי הגלילי עלי נאסר את סרטו האחרון, "החודש התשיעי", שזכה לביקורות משבחות בישראל ומחוצה לה. עכשיו הוא חוזר לסט הצילומים עם סרט חדש על אהבה ומאבק בערכים כובלים, מוסר ומצפון, אמונה ומתווכיה ומפרק בעדינות מטעני צד שהוא עצמו מניח בקפדנות על מנת לגרום לכם לחשוב ולהרגיש. "מחכים לצלאח א-דין", שכתב וביים, הוא מסע חיפושים אחר אהבת נעורים והאתמול שאבד, משולש אהבים שגיבורו מתלבט בין האהבה הקיימת לאשתו לבין הכמיהה לאהבת נעוריו.

     

    במסגרת החיפוש הוא מוצא מפלט לרגע בכת מוסלמית קיצונית שחבריה נלחמים על נפשו, אך מצליח למלט את עצמו ממנה. "אין לי פרות קדושות", אומר נאסר בסוף יום הצילומים הרביעי, "ברגע שאשים לעצמי גבולות כמו הפחד להיפגע, אפסיק לעשות סרטים".

     

    ובכל זאת, ביקורת פנים חברתית באופן כללי וביקורת נוקבת על קבוצות שמעוותות ומעוורות את הדעת בשם האלוהים באופן נקודתי, הן אינן עניין של מה בכך. "אני מתייחס בסרט לקבוצה מסוימת שקוראת לעצמה אסלאם, קבוצה של אנשים מטורפים שמתחבאים מאחורי הדת", הוא אומר, "אני מציף את הבעיות והכאבים שלי ושום כוח בעולם לא יכול לעצור אותי - לא ממשלות, לא מסורת, לא ימין ישראלי או ערבי. יש דרך שצריך לעשות. קיצוניות דתית היא מפלט קל לאנשים מיואשים ומסתור לאנשים חלשים, מסוכנים ומסכנים. צר לי עליהם, אבל ההפתעה היא שגם העולם שלהם הוא לא שחור ולבן, גם בו אפשר לפעמים למצוא ביחידים תקווה".

     

    כמו בסרטיו הקודמים, כך גם הפעם נוטה נאסר לכיוון האגדה. "תמיד חשבתי שהקו בין פנטזיה למציאות דק מאוד, בעיקר באזור הזה שבו מלחמת ההישרדות והקיום האנושי נראים לפעמים בלתי אפשריים, על גבול הפנטזיה. כל מי שחי פה, ישראלים ופלסטינים, נלחם על הקיום ובמלחמה הזו אתה מתגעגע לחיים אחרים, לאהבה, חום, שלווה, חיים שאפשר לנוח בהם".

     

    צאלח נמצא בתוכנו

    שם הסרט, הקורץ למחזה האבסורד של בקט "מחכים לגודו" ומחווה לאנדלוס, תור הזהב של המעצמה הערבית הרחבה, מעיד במידה מסוימת על אבדן אמונה. "זה נכון שהסרט מדבר על ציפייה למשהו שכבר לא יקרה. אנשים מחפשים את צאלח א-דין שיושיע את עצמו ואת סביבתו, ואני אומר שהוא בתוכנו, קיים בכל אחד מאתנו".

     

    את ארבע השנים שהעביר במאבק איתנים עם מקלדת המחשב עלי נאסר אינו מתכוון לצמצם להגדרות שיחטאו לבטח לחווית הכתיבה. הוא מניח אותן מאחור ומתמקד באדרנלין שמספקים לו הצילומים. "ארבע שנים אתה מתייסר מול מחשב וחיפוש אחרי כסף ועכשיו זה סופסוף קורה – עושים סרט. אני אופטימי אבל זהיר", הוא אומר ומוסיף, "בסרט הזה יש הרבה ממני – מהתסכול, מהאכזבה, מאי הודאות ומהחיפוש אחרי הזהות. אני סוגר מעגל עם עצמי במובן הפוליטי, החברתי והאנושי".

     

    גם את עלילת הסרט הוא אינו רוצה לתחום במילים ובכל זאת: "זה סרט על אהבה נכזבת, על חיפוש אחרי אהבה דמיונית שלא נמצאת אלא בפנטזיה של הגיבור שלי. הוא רוצה לפרוץ גבולות, אבל בשביל לעשות את זה צריך להיות שפויים, לא?". אם תשאלו את נאסר מה משאיר אותו שפוי הוא יענה בלי למצמץ – חלומות. "תמיד דמיינתי את עצמי כאיש עם כנפיים. הגבול שלי הוא השמיים, אבל עם כל השמרנות, הסביבה והפוליטיקה שחונקות, איך אפשר לעוף? המקום היחיד שבו אני יכול לעוף זה בחלומות. הדברים הכי יפים שקורים לי בחיים זה החלומות והלוואי שהחלום יהיה מציאות. במציאות הסיפוק קצר, היופי מתפוגג והמועקות מכסות עליו".

     

    את הסרט, שהפקתו נאמדת בכמיליון דולר, מפיק נאסר במשותף עם חברת ההפקה הישראלית "פרקסיס" בבעלותם של

    רמי דמרי, אביתר דותן ויעל הדסי-בכר ובתמיכת הקרן לעידוד הקולנוע הישראלי. פיתוח התסריט נעשה בסיוע קרן גשר. עלי נאסר, בין חותמי העצומה שקראה לחרם תרבותי ואקדמי על ישראל, מבהיר: "לא קראתי לחרם על קרנות ישראליות או אמנים ישראלים אלא על אנשים שאינם קמים נגד המלחמה הארורה הזו. זו היתה הכוונה שלי וכל מי שפרש את דברי אחרת הוא בעל כוונות זדוניות ורעות. אני עובד בשיתוף פעולה עם ישראלים ועם הקרן, יש לי חברים ישראלים ומה פתאום שאני אחרים את האנשים האלה? החרם מכוון לאלה שמקיימים את המלחמה, לאלה ששמים ביננו מחסומים".

     

    גם אם השמות לא ממש מצלצלים מוכר לאוזן דוברת העברית, למעט השחקן הוותיק יוסף אבו ורדה, הצוות מורכב מנבחרת משובחת של כוכבים. ממחמוד אבו ג'אזי, ששיחק בסרטו האחרון של הבמאי כמו גם בסרטו עטור השבחים של סאמח זועבי "בשקט" וב"כרוניקה של היעלמות" של אליה סולימאן, דרך עלי סולימן ("גן עדן עכשיו" של האני אבו אסד), ראידה אדון ("אספלט צהוב" של דני ורטה וההצגות "פלונטר" ו"כישוף" בבימויה של יעלי רונן) וכוכבת ההפקה נסרין פאעור, ששיחקה גם היא בסרטו האחרון של נאסר. "כשאני מחליט לתת תפקיד לשחקן זה כאילו שאני נותן לו חלק ממני למשמרת", הוא אומר בחיוך ומרצין, "זה קאסט של כוכבים כי התפקידים בסרט מאוד מורכבים והם יהיו הפתעה גדולה". סרטו של עלי נאסר שיצטלם במהלך החודש הקרוב בצפון הארץ ובעיר יפו, צפוי לצאת לאקרנים ביולי 2007. הסרט יהיה דובר ערבית.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים