"הגנרלים ידברו, אנחנו יודעים את האמת"

העדויות הדרמטיות נחשפות:

• אריאל שרון: הזדעזענו, עד אז לא ידענו מפלות
• דוד אלעזר: דיין עשה מכה מונעת למכה המונעת
• שמואל גונן (גורודיש): ביקשתי תגבורת - לא אישרו
  

כשפרצה המלחמה היה בן דוד נהג טנק, טירון צעיר, רק חודשיים וקצת בשריון, בתחילת אימוני הצוות. "ביום שישי לפני המלחמה ביטלו את כל האימונים והעלו אותנו עם מטוסי דקוטה לצפון", הוא משחזר. "הייתה תחושה של בלגאן, שלמפקדים למעלה אין מושג מה קורה בשטח. שלחו אותנו לקרב

לא מוכנים למלחמה, עם עוזי ושתי מחסניות, בלי ג'ריקנים של מים, עם טנקים לא מטופלים, שהמנועים שלהם לא תפקדו בזמן אמת. הטנק עצמו חומש רק ברבע מהפגזים".

כבר עם פרוץ המלחמה, פלוגת הסיור של בן דוד נקלעה לקו האש. "לגדוד הסורי שעמד מולנו היו משהו כמו 40 טנקים ואנחנו היינו רק עם שמונה", הוא מספר. "אחרי יום של מלחמה, גם הטנק שלנו נשרף. מצאנו את עצמנו, אני ומפקד הטנק, מוקפים בסורים, אחרי שהטען-קשר והתותחן נהרגו. נפצעתי בגפיים ופתאום שמעתי טנקים סורים מתקרבים. שמעתי קולות בערבית. הרמתי את הראש וראיתי משהו כמו 30 חיילים שסורקים את השטח. ירינו עליהם, הם ירו עלינו חזרה וכשנשארנו בלי נשק נפלנו בשבי".

שמונה חודשים שהה בן דוד בשבי הסורי, שם לדבריו הכיר שבויים ממוצב החרמון שסיפרו לו על הסימנים המוקדמים למלחמה. "חיילים מיחידת מודיעין במוצב סיפרו שעלו על שיחת טלפון בין אסד עצמו לחיל האוויר הסורי כעשרה ימים לפני המלחמה שפירט בדיוק מה שהולך לקרות", הוא טוען. 

דיין (משמאל) עם הרמטכ"ל דוד אלעזר (צילום ארכיון: לע"מ)

"אפילו יומיים לפני המלחמה כולם דיברו וידעו בצבא שהיא הולכת לקרות, אבל משה דיין אמר שאם תפרוץ מלחמה הוא מעדיף להיות בצד הישראלי. השחצנות והשקרנות הזאת בדיוק, זה משהו שהכתיבו המנהיגים לעם. דיין היה אז הסגן של אלוהים בערך ואף אחד לא פקפק בו. אני אישית לא האמנתי למילה שלו", הוא אומר.

"כיסו אותי בשמיכה, היו בטוחים שאני מת"

עודי מנור נפצע קשה מאוד וכמעט איבד את שתי ידיו ממטח אש בכניסה לעיר סואץ, ביום האחרון למלחמת יום הכיפורים.

"חלק גדול מההרוגים והפצועים באותו קרב, יכול להיות שפגיעתם היתה נמנעת אלמלא הורו להיכנס בחיפזון לעיר, ללא גיבוי ארטילרי או מודיעין", הוא מדגיש.

מנור היה קצין זוטר, חודשיים אחרי שחרורו מחיל השריון. הוא גויס לשירות מילואים והחליף את סגן מפקד פלוגת החרמש באחד מגדודי חטיבה 500 שנהרג בקרב. "היו בטוחים שהעיר ריקה לגמרי, אבל למעשה היא היתה מוכנה למארב קלאסי. בדרך כלל, כשנכנסים ליעד כזה, מלווים לפחות בירי ארטילרי, אבל במקרה הזה לא עשו כך מתוך הנחה מוטעית, כמו הנחות מוטעות רבות במלחמה.

"ניתנה לנו הוראה להיכנס לעיר בארגז אש, כלומר, בירי לכל הכיוונים", מוסיף מנור. "אחר כך התברר שהמצרים הסתתרו בבתים בני ארבע קומות. כמעט כל שדרת הפיקוד בגדוד נהרגה או נפצעה תוך דקות. אותי הספיקו כבר לכסות בשמיכה. היו בטוחים שאני מת", הוא מספר. "מאז אני חוגג יום הולדת פעמיים בשנה".   

מתכננים את המלחמה (צילום ארכיון: לע"מ)

עם זאת, מדגיש מנור כי הוא לא שומר טינה לצמרת הפיקוד על הכשלונות של אותה מערכה. "אין מישהו שניתן לכעוס עליו, שבגללו הידיים שלי נפגעו. זה לא יעזור לי. אני ידעתי כל הזמן מה היה שם, ומבחינתי זה שהעדויות נחשפו עכשיו לא עושה את זה חדשותי.

"אין ספק שהיו שגיאות גדולות בקרב בסואץ, אבל מקריאת העדויות ומניתוח לאחור אני מניח שחלק מההחלטות הפזיזות והחפזה של הדרגים הבכירים היו כדי להשיג מטרה של כיתור הארמיה השלישית. אז כבר התנהלו דיונים על הפסקת אש והיו בטוחים, משום מה, שהמצרים ברחו לכיוון קהיר. מי היה בטוח ואיפה נמסר המודיעין אינני יודע".

גם סא"ל (מיל') צביקה ורד, שנשבה על ידי הסורים ביום הרביעי של המלחמה לאחר שנטש את מטוסו, מסכים כי "הקטנוניות של מי אשם לא מעניינת

כלל. הבעיה הייתה בקונספציה ובתפיסה. זו הייתה הבעיה של כולנו - של שרון, של דיין ושל דדו".

"לא חיכיתי שיפרסמו משהו כזה", הוא אומר. "בעיני לא מחדש כלום. אני זכיתי לא להיהרג, לחזור מהשבי ולהמשיך לטוס. הפצעים הם של המשפחות השכולות. הטעויות הקטנות קורות תמיד, אבל הקונספציה הכללית היתה אז שגויה ולא צריך פרטים מי אמר למי כדי לדעת זאת".