משלחת ישראלית באנגולה - בדרך לכפר החדש

ה-28 לספטמבר, אחת עשרה בלילה, בתור לטיסת "אתיופיאן איירלאנס" ללואנדה, דרך אדיס אבבה. שדה התעופה בן גוריון מלא אנשים, מזוודות, לפני החגים. היעדים מגוונים ורבים. כאלו לניו-יורק, אלו לרומא, פריז, לונדון. כולם יעבירו את החגים בגולה, אנחנו לכיוון אחר במטרות קצת שונות, היעד שלנו היא יבשת אפריקה, מדינת אנגולה. כן, אנגולה, יש מדינה כזאת.

לשאלה המתבקשת מה איבדנו באנגולה, התשובה היא לא - לא נפט, נשק או יהלומים. אנחנו: ערן אלוש, מיכל בלשקאואר, מור הרפז, מור לוגסי, ענת סגל, זאבי קראוס וחני רוזנבלום - שבעה סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון, יצאנו כמשלחת מתוכנית "יוזמת אפריקה" באוניברסיטה, ביוזמתה של ד"ר תמר גולן, לשלושה חודשי התנדבות באנגולה.

כדי להבין מה הביא אותנו לכאן, נספר קצת על ההיסטוריה של אנגולה. במשך כ-500 שנים הייתה אנגולה תחת כיבוש פורטוגלי שהגיע לקיצו בסוף 1975, עת קיבלה המדינה עצמאות. יציאת הפורטוגלים הביאה לתחילתה של מלחמת אזרחים קשה ואכזרית בין שתי תנועות לאומיות גדולות שביקשו את השלטון במדינה. ב- 2002 הגיעה לסיומה המלחמה שיצרה הרס רב בתשתיות, בכלכלה ובחינוך. המלחמה הותירה מספר רב של חיילים משוחררים שלא הכירו מציאות אחרת פרט למלחמה ולהרג. כיום עומדת אנגולה בפני משימות לאומיות רבות לשיקום המדינה והאזרחים שנפגעו מן המלחמה.

ואיפה אנחנו בתוך כל זה?

ממשלת אנגולה הקימה לפני שלוש שנים, כחלק מתהליך השיקום במדינה, פרויקט

בשם "אלדיאה נובה"- או בתרגום לעברית "הכפר החדש". 600 המשפחות הלוקחות חלק בפרויקט, המורכב ממספר כפרים הסובבים את העיירה "וואקו קונגו", מקבלות מהממשלה בית וחלקת אדמה המאפשרת להם ללמוד ולעבוד במקצועות חקלאיים. בפרויקט נכלל גם פן חברתי של תרבות, חינוך ופעילות פנאי. וכאן אנחנו נכנסים לתמונה.

אבל, לפני שנגיע לוואקו קונגו, נחזור ללואנדה עיר הבירה, שם נחתנו והעברנו את השבוע הראשון ביבשת השחורה. את פנינו קיבלה בשדה התעופה ענת פרל, המרכזת את הפרויקטים החברתיים בוואקו קונגו, ומאז היא מלווה את כל צעדינו.

הדבר שבלט לעינינו בעיר הזו בה מתגוררים חמישה מיליון תושבים, הוא הפער בין עוני לעושר. נדהמנו לראות את ההבדלים העצומים בין שכונות העוני והפחונים, לבתי העשירים בשכונות הסגורות והמפוארות. כשהסתובבנו באזורים אלו של לואנדה, ממש הרגשנו כמו בהרצליה פיתוח ולגמרי לא באפריקה ... כשלא הרחק משם, מדינת עולם שלישי בהגדרה- שכונות עוני של צפיפות, פחונים, דרכי עפר, המון ילדים יחפים שמתרוצצים ברחובות ונשים שסוחבות סלים ענקיים על ראשיהן.

עדיין מפתיע אותנו כיצד הנשים פה סוחבות הכל על הראש. דברים שקשה להאמין: בלון גז למשל או גיגית מלאה אננסים, או חמישה מגשי ביצים האחד על השני. בכל מקום שוטרים עומדים בצד ומחכים ל"גזוזה", המילה המקומית ל"טיפ" (פירוש המילה, בעצם, הוא "גזוז" -פחית שתייה - אבל בדרך כלל לא לשתיה הם צמאים...).

שלום אפריקה. עם הילדים בוואקו קונגו

הנסיעה בעיר משעות הבוקר המוקדמות עד לשעות הלילה המאוחרות משמעותה, למעשה, עמידה רצופה בפקק אין סופי. כאילו לא היו כאן רמזורים, כיכרות, חוקי תנועה? עם זאת, ממש הופתענו לגלות שאיש אינו צופר, והאנשים מקבלים את המצב בשקט אין סופי. לאורך הפקקים התרשמנו מהרוכלים שעוברים בין המכוניות בניסיון למכור את הדברים הכי הזויים, אנטנות טלוויזיה, דיסקים, קולר לכלב וכו'...

במהלך השבוע הראשון הזה בלואנדה, למדנו ב"אוניברסיטה הקתולית של אנגולה" על ההיסטוריה והפוליטיקה של המדינה.

הקורס הועבר באנגלית על ידי שלושה מרצים, שני כמרים קתולים אנגולים וכומר קתולי פורטוגלי שחי כבר עשרים ושבע שנים באנגולה. שלושתם היו אדיבים ונחמדים מאד ופיתחו איתנו שיחות מרתקות על מצב המדינה ועל עמדתנו לגבי ישו.

השעורים חידשו לנו הרבה על אפריקה ואנגולה בפרט ובנוסף, עוררו בנו מחשבות רבות לגבי הקולוניאליזם באפריקה, יחסי הכוחות בתוך המדינה, ההשלכות של המלחמה על החיים באנגולה תוך תהיות לאן מועדות פני המדינה. עכשיו אנו מבינים טוב יותר כמה אינטרסים הרסניים יש בעולם הזה, וכמה אנשים מתו ועדיין מתים בגללם. בכל זאת, קיבלנו רושם שלמרות הרוע והאלימות, יש עכשיו תקווה לאנגולה להפוך למדינה משגשגת ודמוקרטית.

פרט ללימודים ביקרנו גם במוזיאון האנתרופולוגי, במבצר שנבנה על ידי יורדי הים הפורטוגלים הראשונים, וגם סיירנו בעיר ונחשפנו לתרבות הבילוי המקומית. אחרי שבילינו את ראש השנה עם הקהילה הישראלית בלואנדה, יצאנו סוף סוף לכיוון וואקו- קונגו, היעד לשליחותנו, מרחק כמה מאות קילומטרים לכיוון דרום מזרח.

בוואקו-קונגו עם הילדים המקומיים

סוף סוף מפגש עם הילדים

הסתובבנו בכפרים ופגשנו "מתאמים" שונים מכל כפר, היינו בישיבה עם פאולו, המתאם הראשי בתחום החברתי ועם גלוריה. גלוריה היא אלמנתו של גנראל מצבא המורדים של "אוניטה" ואחראית על הטיפול הקהילתי. היא ערכה איתנו סיור בכפרים, הכירה לנו משפחות ספציפיות והסבירה לנו על העבודה שלה.

בינתיים, התחלנו להפעיל את הילדים בכפרים של הפרויקט. הגענו לכל כפר, חילקנו את הילדים לקבוצות וכל זוג מתנדבים הפעיל אותם במשחקים חברתיים. הילדים נהנו מאוד והתחושה היא שהם ממש צמאים לכל גירוי חברתי חדש. אפילו עם הפורטוגזית הצלחנו להסתדר.

בנוסף, התחלנו לעבוד עם הילדים בבית התרבות ("המתנ"ס") של וואקו. וואקו קונגו היא עיר מחוז גדולה למדי, ובתקופה הקולוניאלית הפורטוגזית הקימו כאן מבנה מדהים ששימש כתיאטרון ומקום מפגש. המבנה הזה עובר עכשיו שיפוץ, שכן נהרס כמעט כליל בתקופת המלחמה. במקביל אנו יוצרים ומכינים משחקי שולחן מחומרים מקומיים שונים בשיתוף פעולה עם הילדים. התלהבות הילדים והשמחה שהם מפגינים היא מדבקת. את השורות האלה אנחנו כותבים ברוח מרוממת, בתחושת סיפוק עצומה וציפייה לבאות.

ניפרד בינתיים בפורטוגזית, השפה המקומית, בברכת "ATE LOGO" – להתראות.