"שדדו לי את האחייניות"

נעים מאוד, קוראים לי ענת ואני דודה שדוּדה.

מתוקף האמונה בדת הגלובליזציה נשתלו שתי אחייניותיי האהובות באדמה רחוקה והן לא פורחות בתבנית נוף מולדתי, אלא בארץ התפוזים החדשה, בה יש יותר קדושים ממלש"בים. הן חולמות בספרדית, מקשקשות בשברי עברית ואת החיבוקים הדודתיים שלי לוגמות במנות מרוכזות, פעמיים או שלוש בשנה, תלוי בדיל שמציעה איבריה לטיסות מברצלונה ואליה.

הן יודעות את הדרך לכפר הגלובלי, אבל לא לכפר סבא, הן שורדות בגבורה את התורים הנחשקים בסיילים של "זארה הום" ו"מאסימו דוטי", אבל הטורים של יאיר לפיד לעולם לא יזיזו אצלן את השריר הישראלי, ואין סיכוי שעל הדיסק-און-קי שלהן תמצאו את השקט המצמית של יום כיפור, את המנגינה החרישית של שישי אחר הצהריים, את שקשוק הקוביות על לוח השש-בש ואת קריאות הצהובים בטדי או בנוקיה.

את מדורות נפשן לא יבעירו גזעי מציאות כמו "חבר, אתה חסר", "להחזיר את השבויים", "לא יורדים מהגולן" ו"בובליל לנצח". ארטיק בננה שדולף על הסנדלים החדשים לעולם לא יביא להן את האביב, מיץ פטל הוא רק סיפור בעברית לפני השינה ולא נקטר ילדות נחשק וכשהן מבקשות ממני, בביקורים הקבועים שלהן בכל חופש גדול, סנדוויץ עם שוקולד, הן לעולם יתאוו לבגט עם נוטלה ולא לחצי פיתה עם השחר העולה.

את הצפיפות הכרומוזומלית הקיימת ביני ובין אמא שלהן, אחותי העוקבת, שום מרחק פיזי וארבע שעות טיסה לא יצליחו לפרום. ילדות דחוסה בחדר אחד לקולות "וואם", "דוראן דוראן" ו"דייר סטרייט" (טוב, בסוף הבנו שצריך לשדרג טעמים), היא הכרטיס המשותף שלנו ברכבת אל הנצח. אבל על רציף חייהן של האחייניות שלי אני עדיין עומדת, מתנדנדת ברוח ומנסה לקנות מושב קבוע בשפה זרה. המטבע הכי חזק ויציב בעולם – זכרונות קולקטיביים – לא מתקבל כאן, וברור לי שאת הגשר אל ליבת ליבותיהם עלי להתאמץ ולבנות מחומרי בניין אחרים, שלא מהולות בהם שיגרה, מיידיות וחוויות לוקאל-מכוננות.

למרות שהן הילדות שאני הכי אוהבת בעולם אחרי ילדיי שלי, למרות שאני מקפידה להצמיד אל המקרר (בעזרת מגנטים של "לפעמים חלומות מתגשמים" ו"אבי האינסטלטור מ'יצאת צדיק'"), גם את הציורים והתמונות שלהן, אני יודעת ששיחות הטלפון והפוזות במחשב לפני הארוחה החצי משפחתית של יום שישי בערב לעולם לא יחליפו את הבלתי אמצעיות, האינטנסיביות והקלות הבלתי נסבלת שבה הייתי מתפרצת לבית של דודה שלי שני רחובות מאיתנו ברמת גן לפחות פעם בשבוע אחרי בית הספר, זורקת את הילקוט בהול, פותחת את המקרר ושואלת מה היא הכינה לי לאכול.

אז כיוון שנחגוג גם את יום המשפחה הבא בהרכב של שני שליש משפחה, אני מעזה לומר: נעים מאוד, קוראים לי ענת ואני מעוניינת לדווח על שוד. מישהו יודע איך מגיעים לתחנת המשטרה של הכפר הגלובלי?

• ענת לב-אדלר היא מחברת הספרים "סודות של אמהות עובדות " ו"התחלה חדשה" שראו אור בהוצאת "ידיעות ספרים".