הנגיד שם פלסטר אבל דרוש ניתוח

הנגיד הוריד את הריבית במשק לשפל של כל הזמנים, והוא לא היחיד. בכל העולם מורידים את הריבית בניסיון לאלץ את החוסכים הסולידיים לחזור ולהמר בבורסה, נוכח ריבית לא אטרקטיבית על חסכונות סולידיים.

טריליוני דולרים העניקו הממשלות למגזר הפיננסי באותה צורה שבה ילד מוסיף ומכניס מטבעות למכונת סוכריות ריקה, מתוך תקווה שמשהו בכל זאת יצא משם. הבור של שוק ההון והאשראי בלע את מה שהושקע בו עד עכשיו, ולא נודע כי בא אל קרבו.

אך את המשבר הגדול שמסמן באותות ובמופתים את קץ עידן הכלכלה הממונפת לא ירפאו באמצעות הזרמת הון נוספת לבורסות, בנקים, חברות ביטוח, וגופי אשראי. גם הלאמתם של בנקים והמשך ניהולם בשיטה הקיימת לא תשנה את המצב. השוק החופשי השתנה פעמים רבות לאורך העת החדשה, והברירה הניצבת כיום בפני קברניטי הכלכלה היא לשנותו שוב או לשאת בתוצאות החרפת המשבר שכבר החל חורג משוק האשראי והשוק הפיננסי לכל תחומי הכלכלה.

המשבר שהעיתונות אינה חדלה לעסוק בו בחודשים האחרונים החל למעשה לפני שנתיים, עם העלייה במחירי הסחורות. עלייה זו לא הייתה תוצאה של עלייה של עלויות ייצור, אלא בכך שמשקיעים מוסדיים זיהו את הסכנה שבהמשך ההשקעה בשוק ההון. הם העדיפו לעבור לשוק שיכול היה להבטיח רווח ניכר יותר באמצעות העלאת מחירי סחורות ותוצרת חקלאית. העלאה זו גרמה כמובן לאינפלציה, לעליית מחירי התוצרת באמצעות ניפוחים של ספקולנטים, הביאה לשחיקה בשכר והעלאה בריבית במטרה לבלום את האינפלציה.

עליית המחירים גרמה להאטה בצריכה, שגרמה להאטה בייצור, שהובילה לפיטורים והרעה בתנאי העסקה שמצידם מובילים שוב להאטה בצריכה וחוזר חלילה.

במקביל מתרחש תהליך נוסף: מיקסום רווחי המעסיקים והבעלים באמצעות קיצוץ בעלויות ההעסקה (ייעול), הביא לכך שהעובדים כיום, שסביהם יכלו להרשות לעצמם בית ממשכורת אחת והוריהם יכלו להרשות לעצמם בית משתי משכורות, כבר לא יכולים להרשות זאת לעצמם. מי שמוטטו את הכלכלה האמריקנית בשל חוסר יכולתם לפרוע את הלוואות המשכנתא לא היו חס וחלילה עניים שרכשו דירות, אלא בני המעמד הבינוני. מה שהספיק בשנות ה-50 לבית בפרוורים ולשליחת הילדים לקולג' ממשכורת אחת למשפחה, אינו מספיק היום גם בשתי משכורות. החברה הצרכנית התבססה על צריכה שתגבר באופן מתמיד, אולם עובדים חסרי זכויות ומובטלים לא יכולים לצרוך כמו עובדים שהרוויחו טוב בתקופת השיא של מדינת הרווחה הקיינסיאנית. התוצאה: ירידה בצריכה שתוקעת את הכלכלה.

עוד בטרם ימיו של מאחז העיניים הכלכלי הגדול המתמודד כעת על שיבה לשלטון, ניהלה מדינת ישראל בשנים האחרונות מדיניות כלכלית שהייתה מושתתת על אמונה עיוורת ביכולתו של המגזר הפרטי לקדם את המשק ובכך גם את רמת החיים של האוכלוסייה. התוצאה: משבר כלכלי, פערים הולכים ומתרחבים בין קבוצה קטנה של ברונים שודדים שהתעשרו, לבין שאר האוכלוסייה שהולכת והופכת ענייה.

הנגישות של האוכלוסייה למוצרי צריכה זולים מטשטשת אולי את ההכרה בחומרת המצב, אולם חוסר היכולת של המעמד הבינוני להבטיח את רווחתם, בריאותם וחינוכם של בני המשפחה, ברור לא פחות מהתמונה המרצדת מטלוויזית פלסמה שטוחה על הקיר.

הניסוי הכלכלי שמכונה ניאו-ליברליזם, או בעברית ביביזם, נכשל. לא ניתן להציל את השיטה הקיימת. חייבים לשנותה, שכן גם בשיא תפארתה לא יכלה שיטה זו להבטיח לציבור בישראל בפרט ולאוכלוסיית העולם בכלל עתיד טוב יותר.

הרחבת הצמיחה והצריכה הפרטית פירושה הרחבת הייצור, ניצול משאבי כדור הארץ והזיהום. מיקסום רווחי החברות בשביל להציג תוצאות טובות יותר למשקיעים פירושה קיצוץ בזכויות ושכר העובדים.

בעולם שאוכלוסייתו גדולה מתמיד אנחנו עובדים יותר ולא פחות, למרות המיכון, רק בשביל שהמעסיקים יוכלו להרוויח יותר. בעולם עשיר מתמיד, רוב האוכלוסייה מהדקת את החגורה בזמן שבעלי ההון מתעשרים יותר ויותר רק בשביל שהשיטה תחזיק מעמד.

אבל השיטה קרסה, ושום הפחתת ריבית או הזרמת הון לעשירים לא תחייה אותה. ללא שיקום היכולת הכלכלית של המעמד הבינוני והעניים לא תגבר הצריכה. ללא קיצוץ שבוע העבודה לא יהיו יותר מקומות עבודה. ללא פיקוח על מרווח הרווח על כל מוצר, האינפלציה והתרוששות האוכלוסייה יימשכו.

נוסף על כך נדרשים הרחבת ההוצאה הציבורית, הבטחת הפנסיה בידי המדינה, מניעת ההפרטה של נכסי לאום ושירותי יסוד כחינוך בריאות ורווחה, הרחבת הרגולציה על המגזר הפרטי והפיננסי, שמירה על זכויות עובדים ואיכות סביבה. רק אלו יכולים בטווח הארוך לשפר את רמת החיים של האוכלוסייה ולהבטיח את עתידה. זאת ניתן לעשות רק באמצעות צמצום פערים ולא באמצעות הרחבתם.

בכלכלה אין קסמים, אין קיצורי דרך ואין מקום למינופים חסרי גבולות. כל משבר חוזר ומוכיח זאת למי שלומדים רק בדרך הקשה.

גלעד נתן, דוקטורנט בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית