אין לי מושג מה עושים עם הזוגיות הפתאומית
בראשונה מזה הרבה זמן, אחרי עשרות ערבים שבסופם אמרתי לעצמי "נו באמת! בשביל זה יצאתי מהבית בקור הזה?" מישהו סוף-סוף עושה לי את זה, הבלתי ייאמן קרה, וזה בהחלט הזמן לברוח, שנייה לפני שיהיה מאוחר. פאניקה של רווקה ותיקה
עד לפני חודשיים הייתי רווקה, חופשייה, ריבונית ועם מינימום צרות. ופתאום, אני זוג. אין לי מושג מאיפה זה בא. זאת אומרת, יש לי, פחות או יותר, אבל ככה? בצבא בלת"מים הם משהו די מקובל, אבל אני כבר מזמן אזרחית, לפחות עשר שנים, ודברים שנוחתים עליי בדרך כלל מתקשרים קודם, או לפחות שולחים סמס, לא מופיעים ככה סתם וקובעים עובדות בשטח.
היכרנו בפייסבוק, ואני, שתמיד שללתי כל היכרות מהסוג הנלוז, נאלצתי לאכול את הכובע. לפעמים זה עובד, מסתבר, אפילו אצלי. הוא כתב לי איזה מסר, ואני כמובן נכנסתי ישר לראות אם הכרטיס לא חסום, אם יש תמונות, ואם כן כמה. סטטוס משפחתי, כמה חברים, קבוצות חברות ועוד איזה כמה פרטים קטנים שאולי יוכלו לתת לי קווים לדמותו. בקיצור, תזה שלמה. הוא כתב מסר ממש ארוך, ואני מאוד התרשמתי, אמרתי "אווו... סוף סוף גבר שיודע להתבטא". אבל מחשבה שנייה, וזה עוד לפני שקראתי את המייל, כבר הביאה אותי לזה שאולי זה סתם נוסח קבוע שהוא כותב לכולן, ואם הוא כותב כל כך הרבה, כנראה הוא גם מדבר המון, ואם הוא מדבר יותר מדי, נראה לי שהוא נודניק. ואם הוא נודניק, לא בא לי!
בסופו של דבר החלטתי לקרוא את המייל. הוא היה מצחיק ומתחכם, עשה רושם שלא מדובר בבחור טיפש, אבל מצד שני פחדתי שהוא חנון. ניגשתי מיד לתמונות וקיבלתי את הרושם של בחור נחמד עם הרבה חברים, שמאוד אוהב ספורט וכנראה גם מאוד משפחתי. אז החלטתי להשיב, פחות או יותר ברוח הדברים. "היי היי גם לך, נעים מאוד. תודה, זה בהחלט מחמיא. לא,לא פלשת לשום תחום אסור, לא, אין לי חבר. נכון, אני לא בקטע של נשים. קפה? ממ... לא ממש, בירה נשמע לי מצוין!". והשארתי לו את מספר הטלפון שלי.
נפגשנו. כל הערב חשבתי שאין שום סיכוי שזה יעבוד, כי הדברים האלה אף פעם לא עובדים לי. אבל הוא מצא חן בעיניי, באמת. בראשונה מזה הרבה זמן, אחרי עשרות ערבים שבסופם אמרתי לעצמי "נו באמת! בשביל זה יצאתי מהבית בקור הזה?" מישהו סוף-סוף עושה לי את זה, הבלתי ייאמן קרה, וזה בהחלט הזמן לברוח, שנייה לפני שיהיה מאוחר.
תחושה שלא הכרתי, או כזאת שכמעט הספקתי לשכוח
אבל הוא היה מקסים והראה הרבה אופי והעביר לי את הערב בנעימים, ומאז אנחנו יחד, כבר כמעט חודשיים. וזה כיף, מאוד אפילו. תחושה שלא הכרתי, או כזאת שכבר כמעט הספקתי לשכוח. פתאום מישהו דואג לי ומתעניין בי, מפרגן לי ותומך בי, נותן לי הרגשה שאני לא לבד ומספר לי שעד שהגעתי זה לא היה אותו דבר. ואני כאילו לא מאמינה לכל הטוב הזה שזכיתי בו, וחושבת שעם קצת יותר, בטח אשתגע.
אבל משהו גם כועס בי, ואני לא ממש בטוחה על מי להוציא את התסכול. יכול להיות שלא הוא היחידי שנושא באחריות לכך, אבל ללא ספק יש לו חלק, וגדול בעניין.
אני מנסה לחשוב רגע ולהבין מה בדיוק מפריע לי, ואז מבינה: הרווקוּת שלי, שכל כך אהבתי, הולכת ונעלמת, פשוט מתאדה. לרגע אחד היא היתה שם ויכולתי לעשות מה שבא לי, מבלי לדפוק חשבון לאף אחד: לצאת מאוחר, לשתות כמה שבא לי, לישון אצל ידיד כשאין לי כוח לנהוג, לפלרטט עם כל דבר שזז... וברגע אחר כבר לא. ופתאום יש שם מישהו, ואני הבת זוג שלו וצריך להתנהג בהתאם, ואני לא ממש בטוחה שזה מוצא חן בעיניי. בנוסף, אמא שלו לא אוהבת שאני אוכלת עם הידיים, וכשאני מקללת היא אומרת שזה מאוד לא נשי. הוא אומר לה שתרד ממני, אבל אני מיד מתנצלת ונזכרת שזה לא טוב לתדמית.
עוד לא הספקתי הכל, עוד לא אמרתי די ("הרוח והשמש על פניי!"), ולפעמים בא לי להגיד שהחיים הקודמים שלי הרבה יותר טובים. היה לי כל מה שרציתי, חופש ולבד, כמה שרציתי ואיך שרציתי ויכולתי לקלל (כשצריך). בלי כל מיני ארוחות מטופשות עם משפחה שאני בקושי מכירה וילדים קטנים שרצים לי בין הרגליים ורק מבקשים שנשחק במחשב, בלי החברים שלו שבאים לראות משחק ומשאירים את הבית כמו הצרות שלי ובלי הכלבה החמודה שלו שהאהבה שלו אליה היא רק טיפה פחות ממני.
אבל זו אני שביקשתי זוגיות
ולא שאין לי אפשרות לבחור, ואם הייתי רוצה את זה אחרת, אז זה מה שהיה. הייתי ממשיכה להתהולל עד גיל 40 מבחינתי, אבל זו אני שביקשתי זוגיות. זו אני שהדלקתי נרות בכל שישי (סגולה למציאת חתן), זו אני שבכל חתונה הקפדתי לשתות מהכוס של החתן והכלה, וזו אני שבאמת קיטרתי שנמאס לי לבד. אני רציתי, אם לא הייתי רוצה, כנראה לא הייתי שם.
רווקוּת זה כיף, ואני מתגעגעת אליה כבר, למרות שלא עבר כל כך הרבה זמן מאז שנפרדנו. יש מצב שלא הספקתי להיפרד ממנה כראוי. אילו יכולתי הייתי לוקחת פסק זמן ויוצאת לאיזה שבועיים של רווקוּת, נראה לי שזה יכול היה להיות נחמד דווקא.
אז אולי אני ילדה קטנה ואולי אני חיה בפנטזיה או בחלום מתוק, אבל אז אני מתעוררת ממנו ורואה אותו שוכב שם לידי. הוא ישן כמו פגר ומסריח משינה, הוא תופס לי שלושת רבעי מיטה (אחרי הרבה שנים של שינה באלכסון) וסוחב לי ת'שמיכה.
אבל אני מאושרת, כי הוא איתי וטוב לי, באמת שטוב לי!
לפנייה לכתב/ת 
