מה לובשים לבחירות? ומה למִקלט?
אריאנה מלמד חושבת שבתאוריה דווקא הצלחנו: הילדים שלה רוצים לאסור מלחמות, למצוא בתים לדיירי הרחוב, לקנות מחשבים לעניים ולמלא את בתי הספר בדשא ירוק. עכשיו צריך להסביר להם שספק אם יעברו את אחוז החסימה
הפעם זה בשבילכם, אני לוחשת לעצמי בזהירות גדולה, כי בין השפתיים שלי אחוזות חמש סיכות ששכחתי להוציא מסימון המכפלת החדש אחרי שגמרתי לתפור ולפני שהתחלתי לגהץ. מניסיוני הכאוב בעניינים האלה, כשמגהצים - רצוי לא לחשוב על כלום, וודאי לא על העתיד, כי העתיד יכול לחכות - אבל שמלת הפיה נסיכה, קונסטרוקציה מרהיבה עם שנצים וגדילים, יכולה להיחרך בן רגע, כשהמחשבות משוטטות. ועוד מעט נלך לקלפי. השמלה נחוצה כמעט כמו תעודת הזהות שלי.
מה לובשים לבחירות? תהתה בת השבע, ומעיניה נשקפה דאגה אמיתית, עמוקה ורצינית ומכמירת לב, שהזכירה לי יום רע במיוחד בחיינו, כשצופר אזעקה קרע לנו את האוזניים והיא ישבה על הרצפה וייללה שהיא לא יכולה לרוץ למקלט כי היא לא יודעת איזה סנדלים מתאימים לזה. אחזתי בילדון שהיה מוכן לשעוט יחף, איכשהו הצלחתי לתחוב אותו מתחתיי, בועט ומקרטע, ונשכבתי על שניהם עד שעברו שריקות המטח ההוא. כשנשמנו עמוק ושתינו מים אחרי זה, אמרתי לה שכל מה שהיא מוצאת מתאים.
אחיה הגדול, חף ממצוקות אופנה, אמר "בנות," וגילגל עיניים לשמיים. ואני חשבתי אז שזו דרכה, בגיל חמש מינוס, לומר שהיא לא מבינה את הסיטואציה והיא מרגישה לגמרי לא מוכנה, ממש כמוני. כך ש"מה לובשים לבחירות" התפרש כאמירה רצינית במיוחד ומלאה שאלות. אולי לא הכל מתאים. כי בחירות, אמרה בעצמה, זה לא משהו שקורה סתם פתאום. אחת לארבע שנים, דיקלמה, מצוידת בתובנות מן העולם הגדול. בערך, אמרתי. בערך.
מזמן הבטחתי להם שנלך להצביע ביחד, אבל לטעמי צריך היה למלא את הטקס הזה בתוכן, הרבה מעבר ל"ועכשיו תעזרו לאמא להכניס פתק למעטפה כמו גדולים, כל הכבוד"! הרבה מעבר להסברים הטכניים - כמה חברי כנסת יש ולמה צריך את כולם? ומעבר לשאלות הבלתי צפויות בעליל - ראש הממשלה אוהב ארנבות או אוגרים או שניהם?
אז שאלתי אותם המון שאלות, וגיליתי שיש לי שני ילדים סוציאל-דמוקרטים, מצוידים בשכנוע פנימי עמוק ובתוספת של נטיית לב חזקה למונרכיה קונסטיטוציונית. הרי ברור שאסור שיהיו עוד מלחמות, וצריך שיהיו בתים לדיירי רחוב, מחשבים לילדים עניים, בתי ספר עם המון דשא לכולם, רופאים "עדינים שלא מכאיבים בזריקות," צבא "חזק אבל לא כזה שהורג ילדים," והעיקר - שוויון הזדמנויות לכל, כי "זה לא פייר שילד לא יצליח רק בגלל שההורים שלו לא הצליחו," וגם בגלל ש"אלוהים ברא את כולנו שווים, ערבים יהודים אינדיאנים אסקימואים וג'ינג'ים, שכתוב בספר על גוף האדם שזה הצבע הכי נדיר בשערות."
בהיותו גדול ובוגר ומפוכח ממנה, הזכיר בן התשע מינוס לאחותו שאלף-כל אין אינדיאנים בישראל ובטח לא אסקימואים, אפילו לא בחרמון, ובית-כל, שהכי טוב אם יהיה לנו מלך, אבל לא טיפש כמו בבגדי המלך החדשים ולא עריץ כמו בסיפור האמיתי על הקיסר הסיני הרשע שהרג את החיילים שלו עצמו, אלא מלך טוב שיעשה חוקים טובים במהירות וכל מה שמקולקל יסתדר.
הבהרתי, כמובן, שאי אפשר. שמתפקידנו לדאוג לכך שייבחרו אנשים טובים שבאמת ישתדלו ליצור חוקים טובים יותר. אבל זה יהיה ארוך ומסובך, קבל המלוכן. אז אפשר מלכה? ביקשה הקטנה. עם שמלה ארוכה ושובל?
ושוב אמרתי שאי אפשר, כמו שאומר להם עוד שנים ארוכות עד שיצביעו בעצמם ויגלו שהחלומות שלהם גדולים מדי לסדק בתיבת הקלפי, ועוד אמרתי שדמוקרטיה צריכה להיות שיטה שבה כל אזרח ואזרחית, אפילו נמוכים, מרגישים שהם בעצמם מלכים ומלכות ושהנבחרים שלהם עושים את מה שהאזרחים חושבים לנכון - ופתאום הכל הסתדר לקטנה: אז אני צריכה את שמלת הנסיכה לבחירות, אמרה. ותעשי מכפלת ותגהצי.
בלילה, עם סיכות בפה ומגהץ ביד, אמרתי לעצמי שעכשיו זה בשבילם. שאם אנחנו אומרים להם שהם האנשים החשובים בחיינו, ואם אנחנו רציניים ולא סתם מרפדים את חייהם בספינים של הורים, אולי הגיע הזמן לבחור באופן שמכבד את עתידם, עם בתי הספר והכבישים והרופאים והעניים והמלחמות והצורך הדחוף בשוויון זכויות לג'ינג'ים ולאסקימואים.
וחשבתי שבתאוריה דווקא הצלחנו: במשאלות הלב שלהם, כולן צודקות ונאות, לא היה אפילו זיק אחד של שנאה לזולת, יהא אשר יהא. ועכשיו, כל מה שנותר הוא להסביר להם שבפרקטיקה, גם אם נתאמץ מאוד, גם בשמלה מגוהצת, ספק גדול אם נעבור את אחוז החסימה.
