"לא" לאיחוד המזוייף

ביום שלישי שעבר, ב"ליל התקדש חג", התאספו אצלנו בבית קבוצת החברים הקרובה שלנו המכונה "הקומונה", לצפייה משותפת במדגם הבחירות. חבורה זו מורכבת מחברים שהולכים ביחד מכיתה ז' ועד היום, ועם השנים הצטרפו גם בנות הזוג ואחר כך גם הילדים לחבורה. על אף, ואולי דווקא בזכות החברות הקרובה והמגובשת, אין כמעט נושא שסביבו אין מחלוקת קשה בין החברים - ההתנתקות, פינוי יישובים, פמיניזם, בחירת מקום מגורים, תפישות חינוכיות ואפילו טעם במוזיקה - בכל נושא שיעלה על סדר היום, אף פעם לא תהיה הסכמה. אבל בשלישי שעבר, בכמה דקות לעשר, קבורים תחת הררי קליפות פיצוחים, אירע נס. כשעשינו את סבב ה"מה הצבעת"? קרו שני דברים יוצאי דופן.

קודם כל, אף אחד לא הסתתר מאחורי התירוץ השחוק עד עלוב של "מה קרה, הבחירות במדינה הזו כבר לא חשאיות?" שזו בדרך כלל דרכם של שמאלנים מודחקים במגזר הדתי להימנע מלצאת מהארון בפומבי. אבל חשוב יותר - היה מדהים לגלות שמבין עשרת האנשים שישבו בחדר, לראשונה מאז נפגשו החבר'ה בשירותים של המכינה בכיתה ז' , כולם - מלבד אחד מהנוכחים שלא אומר דבר עליו/ה על מנת לא להסגיר את זהותו/ה- הסכימו על משהו:

כולם שמו ב' בקלפי, וכמו שהם הגדירו את זה "חזרנו הביתה".

היו שם מי שבעבר הרחוק מאד הצביעו מפד"ל, אבל כמעט כולם נטשו במהלך השנים את "הבית" ועברו לתמוך במפלגות אחרות, מימין ומשמאל, כל אחד על פי שיקוליו והשקפת עולמו. אבל הפעם, נפל דבר. כולם הרגישו שהפעם זו מלחמה על הזהות שלנו, על הזהות של הציונות הדתית. איך אמר אורי אורבך? האם אנחנו מ"הדתיים הנורמליים", או שאנחנו מאלה שמקללים חיילי צה"ל ומסרבים פקודה. הפעם, כל משקעי העבר הושמו בצד, והיתה תחושה של התגייסות של הציבור "שלנו" לטובת המשימה הזו - להחזיר את השפיות לציונות הדתית. ואת הקולות האלה שמעתי לא רק בסלון הבית שלי בליל הבחירות, אלא בהרבה מקומות נוספים בהם אני מסתובבת. אנשים שבעבר נשבעו ביקר להם שידם שוב לעולם לא תאחז בפתק עליו מתנוססת האות "ב", עשו מעשה.

כולנו עם אותה כיפה?

ומה עכשיו? פתאום קולות של "אחדות" ברקע. אחרי תקופת בחירות בה שתי המפלגות - הבית היהודי והאיחוד הלאומי - חייכו אחד לשני ושוחחו במתק שפתיים, אבל מאחורי הגב "הכניסו" זה למועמדים של זה (“השדרן" כינו את אורבך רבני האיחוד הלאומי), התייחסו בזלזול מופגן לרשימות האחת של השנייה, ובאופן כללי עשו דה-לגיטימציה הדדית לאידאולוגיה היריבה (בעיתון אחד המזוהה עם אחת הרשימות לא אפשרו לרשימה השנייה לפרסם אפילו מודעה), פתאום עכשיו שומעים קולות מרגשים של איחוד. "מה, הכל רק אגו של מנהיגים שלא השכילו לוותר וללכת ביחד", “בעצם כולנו עם אותה כיפה" ועד כדי "צריך להחזיר את אבא ואימא לחיות ביחד".

עד שסוף סוף נוצר מצב בו הבינו גם אצלנו אבל גם בקרב הציבור הישראלי שסוג הכיפה לא קובע השקפת עולם, ושגם בתוך הציבור "שלנו" יש חילוקי דעות נוקבים ומשמעותיים, עומדים עכשיו לטרוף את הקלפים, ולחזור עשר שנים אחורה.

אז כל מי ש"חזר הביתה" הפעם, מכל השיקולים שפורטו לעיל, צריך לקום ולומר באומץ "לא לאיחוד”. לא לאחדות מזויפת. הרי חוץ מסריגותה של הכיפה על הראש, כמעט אין דבר משותף בין שתי המפלגות הללו, והפילוג ביניהן היה הדבר הטוב ביותר שיכול היה להתרחש. כל ניסיון לטשטש את ההבדלים, ולחזור למתק השפתיים של "כולנו עומדים יחד במניין" הוא הונאה אחת גדולה של ציבור הבוחרים, ואין כל ספק שהציבור הזה יאמר את דברו בבחירות הבאות, וזה לא בהכרח יהיה נעים לשמוע.

כי איך אמרו חז"ל?

“כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים", ולא משנה מה יאמרו היום הפונקציונרים השונים, המחלוקת בין האיחוד הלאומי לבית היהודי אינה על בסיס אגו או חוסר יכולת לשתף פעולה - היא על הרקע הכי אידאולוגי שיכול להיות: על רקע המקום שאנו מייחסים למדינה ולריבונותה ולאופיה. על רקע המעמד שאנו נותנים לצה"ל. על רקע השאיפות שלנו להשתתפות או להתבדלות. על רקע היחס שלנו לאידיאולוגיה ההזויה והמסוכנת של כהנא-בן ארי-מרזל-בן גביר. אין מחלוקת יותר עניינית ופחות פרסונלית מזו, ובמובן הזה, היא "סופר" מחלוקת לשם שמיים.

ובואו נקווה שסופה להתקיים.