מחדש ומרטש

לפני חודש בדיוק יצא לאקרנים בארצות הברית "יום שישי ה-13", גרסה מחודשת בבימויו של מרקוס ניספל לסרט האימה הקלאסי של שון ס' קנינגהאם מ-1980. אם נדמה היה שצרכני האימה מאסו ברימייקים (עיבודים מחדש) - אחרי "ליל המסכות", "בלאדי ולנטיין" ועוד רבים אחרים - התברר שלא כך הדבר: הסרט הכניס למעלה מ-40 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו בבתי הקולנוע, יותר מכל סרט אימה אחר אי פעם. ולמרות הצניחה בהכנסות, קשה להגדיר את הסרט ככישלון כלכלי.

בהעדר כוכבים גדולים, אפשר ומתבקש לזקוף חלק ניכר מההצלחה לזכותו של ניספל, שלמרות העובדה שעד כה ביים רק שלושה סרטים עלילתיים - כולם גרסאות מחודשות ליצירות ותיקות - הפך בשש השנים שחלפו מאז סרט הביכורים שלו לאחד הקולנוענים הבולטים ביותר בתעשיית סרטי האימה, ז'אנר שזוכה בעשור האחרון לפריחה מחודשת. לפעמים, כך נראה, מקוריות היא ממש לא מילת המפתח.

"זו תופעה מעניינת אך גם בעייתית בהוליווד, ממש קשה להפיק כאן סרט אימה מקורי באמת", מסביר ניספל בראיון טלפוני ל-ynet, עם צאת הסרט לבתי הקולנוע בישראל. "כשראיתי את תקציבי הפרסום של הסרט, עוד לפני שהוא יצא, הייתי בהלם. אני

חושב שסרט מקורי בחיים לא היה מקבל כאלה תקציבים. כשאתה עושה רימייק ליצירה שהוכיח את עצמה בעבר, לאולפנים יש מושג מה הם הולכים לקבל וכך גם לצופים, וזה מקל על מלאכת השיווק.

"זה גם עוזר ליוצר, במובן מסויים. כי כשאתה מקבל תמיכה כל כך מסיבית בשיווק של הסרט ואתה יודע שהוא מעורר כל כך הרבה ציפייה אצל הקהל, העבודה הופכת למתגמלת הרבה יותר – ולאו דווקא במובן הכלכלי. אתה פשוט מרגיש פחות לחוץ.

"עוד יתרון הוא עניין הדורות: כשאתה מחדש סרט כמו 'יום שישי ה-13', יש דור שלם שגדל על היצירה המקורית, ובמקביל אתה תופס את תשומת הלב של הדור הצעיר, זה שלא הכיר את המקור. כשאתה עושה סרט חדש, אתה יוצא לדרך עם קהל יעד מצומצם הרבה יותר".

לחוות בלי לראות

ניספל בן ה-45 נולד בפרנקפורט שבגרמניה, שם העביר את ילדותו ונעוריו, אבל הדבר לא הפריע לו לגלות את ג'ייסון וקורבנותיו הרחק מארץ מוצאם. "אני זוכר שראיתי פוסטר של הסרט במגזין הקולנוע הראשון שרכשתי לעצמי וזה מאוד סיקרן אותי" הוא נזכר.

"יום שישי ה-13" המקורי. הכל התחיל מפוסטר

"אבל צריך להבין שבאותה תקופה, סרטים היו מגיעים לגרמניה רק שנה אחרי שהם היו יוצאים בארצות הברית", אומר ניספל. "עד אז היית רק שומע עליו, לומד להכיר את הפסקול, אולי אפילו קונה מרצ'נדייז. היינו מפתחים ציפייה עצומה וזו הדרך שבה סרט הופך לחלק מה-DNA התרבותי של החברה שלנו. במובן מסויים, הסרט הזה היה חלק מהעולם התרבותי שלי עוד לפני שראיתי אותו".

בגיל 21 ניספל הגיע לארצות הברית ולקראת סוף שנות ה-80 החל לביים פרסומות וקליפים. תוך שנים ספורות הפך לאחד הבמאים המבוקשים בתחום, וב-20 השנים האחרונות הספיק לביים אלפי קליפים ופרסומות. אולם הקריירה הקולנועית נאלצה להמתין עד 2003 אז ביים את סרטו הראשון - גרסה מחודשת ל"המנסרים מטקסס", קלאסיקת האימה של טובי הופר מ-1974. הסרט, שהקדים בכמה שנים את גל הרימייקים ההיסטרי של השנתיים האחרונות, זכה להצלחה מסחררת, עם הכנסות של למעלה מ-80 מיליון דולר בארצות הברית בלבד.

"המנסרים מטקסס" 2003. רימייק ראשון וממש לא אחרון

"המעבר מפרסומות לסרטי אימה היה כמעט מתבקש", טוען ניספל. "עשיתי 2,500 וידאו-קליפים ופרסומות כך שלא ממש יצא לי להתעסק בדברים אפלים יותר, וזה משהו שאני לא אוכל למצוא בקומדיות למשל. אבל תופעת הלוואי שבאמת הופכת את בימוי הסרטים למשתלם יותר היא שסוף סוף יש לי קהל יעד. אחרי שנים שהצופים הלכו להשתין בזמן הפרסומות שלי, מרגש אותי לראות קהל נרגש וצווחני ששם לב למה שאני עושה".

"המנסרים מטקסס" סימן גם את תחילתו של הרומן הקצועי של ניספל עם דניאל סי' פרל, הצלם הראשי הקבוע שלו, שליווה אותו בשלושת סרטיו. שלא כמו ניספל, פרל ממש לא טירון בז'אנר האימה והוא אפילו שימש כצלם בגרסה המקורית של "המנסרים מטקסס". "הוא תמיד צוחק שהוא ייכנס לספר השיאים של גינס כצלם היחיד שעבד על שתי גרסאות של סרט קלאסי", מספר ניספל.

"פורץ הדרך" (2007). לא הצליח, אבל לא עצר את ניספל

התחנה הבאה בקריירה הקולנועית של ניספל היתה רימייק ל"פורץ הדרך" ("Pathfinder"), יצירת פנטזיה אפלה מ-2007 שהתבססה על סרט נורווגי שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר ב-1988, וסיפרה על לוחם ויקינגי שגדל בקרב האוכלוסיה האינדיאנית בצפון אמריקה.

הסרט אמנם זכה לביקורות מזעזעות והכניס רק כעשרה מיליון דולר בארצות הברית, אבל גם סימן את ניספל כבמאי בעל כישרון ויזואלי יוצר דופן, לפחות בז'אנר בו בחר להתמקד, מה שסייע לו להשיג את אחד מתפקידי הבימוי המבוקשים ביותר בתחום - החידוש שהפיק מייקל ביי עם חברת "Platinum Dunes" ל"יום שישי ה-13".

ניספל על הסט של "יום שישי ה-13". קריסטל לייק חיכה לו

ניספל ידע שהוא דורך כאן על קרקע קדושה מבחינת מעריצי הסלאשרים, וסרטו אכן ממלא באדיקות את דרישות הז'אנר: חבורה של צעירים וצעירות, יפים ויפות, במקום מבודד (קריסטל לייק, במקרה זה), רוצח מיומן ואכזרי שמבקש לנקום

על מאורע טרגי בעברו (וכמובן, מסתיר את פניו במסכה) ושפע של הומור עצמי, גוויות משוספות וכיאה לסלאשר קלאסי, סצנות של פורנו רך.

"אני חושב שזה נובע מהגישה המחוייכת שבה סרטי אימה בכלל, וסלאשרים בפרט מתייחסים לסוגיות מוסריות", מסביר ניספל את הקשר בין סקס לאימה. "מהבחינה הזו, זה מקביל לשימוש בסמים או לצריכת אלכוהול. אתה רואה את הצעירים האלה יושבים להם בחדר, מעשנים באנג, שותים בירות ומזדיינים, ואז מגיע 'שליח המוסר' ומעניש אותם". 

זה כל השוני

למרות הדמיון הרב לסדרה המקורית, העיבוד של ניספל ל"יום שישי ה-13" לא ממש נופל תחת ההגדרה הקלאסית של רימייק. מצד אחד, הסרט משתמש באירועים שהתרחשו בארבעת הסרטים הראשונים בסדרה, מצד שני הוא לא ממש דומה לאף אחד מהם באופן מובהק.

"יום שישי ה-13" 2009. לא סתם עוד סיקוול

"זה יותר לדמיין מחדש את הסיפור מרימייק של ממש", מסכים ניספל. "יש כאן רצף אירועים אחר, תקופה אחרת, סיפור שהוא אולי לא חדש לגמרי אבל הוא כן שונה ממה שראינו עד כה. זה לא סתם עוד סרט המשך כמו 'ג'ייסון בחלל' או 'ג'ייסון במנהטן' או אני לא יודע מה".

כשעשית את "המנסרים מטקסס" עיצבת את העלילה על רקע שנות ה-70, כמו הסרט המקורי. מה גרם לך להעביר את ג'ייסון וורהיס להווה?

"ב'המנסרים מטקסס' באמת ניסיתי לחזור מחדש לאותו סרט. אמנם הצגתי אותו באופן שונה אבל האווירה של שנות ה-70 היתה חלק מהעניין, משהו שהיה בלתי אפשרי לנתק מהסרט עצמו. ב'יום שישי ה-13' יותר עניין אותי להציג ביקור חדש, או מחודש, בקריסטל לייק. לא עניין אותי לעשות רימייק נאמן למקור, והשינוי בזמנים מכניס לסרט אלמנטים חדשים, כמו הסלולרי".

חלפו כמעט 30 שנה מאז שיצא "יום שישי ה-13" המקורי. למה זה קורה דווקא עכשיו, ואיך זה לא קרה עד עכשיו?

"אני חושב שזה משהו כללי יותר שנובע מהצורך המתעורר של אנשים לחקור מחדש את המיתולוגיה שמאחורי הסיפורים שהם גדלו עליהם. זה כמו ב'באטמן מתחיל' של כריסטופר נולאן, לצורך העניין. התפקיד שלך, כשאתה בא לספק להם את זה, הוא לחשוף תשובות לשאלות שאף פעם לא זכו למענה – כמו למשל, איך ג'ייסון השיג את המסכה".

ובכל זאת, אחרי שלושה רימייקים, לא מתחשק לך לעשות סרט משלך?

"אני חושב שתמיד נמשכתי כבמאי וכיוצר לדברים שהפכו לחלק מהעולם התרבותי שלי כבר קודם לכן, והאמת היא שאני גם קצת חושש לעשות סרט מקורי משלי. זאת אומרת, יש לי הרבה רעיונות שהייתי שמח להפיק, אבל פשוט קשה לי לדמיין את עצמי כמישהו שמסוגל להתחיל סדרה מצליחה שתזכה לחיים ארוכים כמו 'יום שישי ה-13'".

(בהכנת הכתבה השתתף ניר נתן)

• אוהבים אימה? לעוד כתבות במדור "פסגת הפחד"