להפחיד מבראשית
ברוכים הבאים ל"פסגת הפחד", המדור שיביא לכם את הסיפורים הגדולים והקטנים מתעשיית סרטי האימה. והפעם: "בלאדי ולנטיין", "יום שישי ה-13" ושפע קלאסיקות שחוזרות בגרסה מחודשת. קאמבק מפואר של הסלאשרים או משבר יצירתי?
אין זה מקרה ששני הרימייקים הללו יוצאים כה סמוך זה לזה (בארצות הברית יצא "בלאדי ולנטיין 3D" לפני כחודש), וגם לא במקרה שני הסרטים המקוריים משתייכים לאותה תקופה. חובבי האימה היו עדים בשנים האחרונות לקאמבק המפואר של סרטי ה"סלאשר" – אותו תת-ז'אנר שכבש את בתי הקולנוע בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 והציג רוצחים פסיכופתיים, על פי רוב במסכה, שטובחים בבני נוער בדרכים מזוויעות ומפתיעות, רצוי בכלים חדים. במאים צעירים כמו ניספל, רוב זומבי ("ליל המסכות" של 2007) או פטריק לוסייר ("בלאי ולנטיין", "דרקולה 2000") לקחו את הקלאסיקות של הז'אנר והעניקו להן חיים חדשים.
"יום שישי ה-13", גרסת 2009. אין חדש, יש מחודש
רבים מסרטי האימה המצליחים של שנות ה-70 וה-80 כבר עשו סיבוב נוסף במאה ה-21, ואלו שלא – כבר בדרך. אלא שמאחורי הפריחה המחודשת הזו של סרטי האימה בכלל והסלאשרים בפרט מסתתר משבר לא פשוט שפוקד את הז'אנר. מבט חטוף בסרטי האימה של השנים האחרונות מגלה שכמעט ואין ביניהם יצירות מקוריות – כשהרימייקים לקלאסיקות כמו "יום שישי ה-13" או "בלאדי ולנטיין" עומדים בתחרות בעיקר עם גרסאות מחודשות לסרטי אימה זרים (בעיקר אסיאתיים, אך לא רק), דוגמת "העין" ו"Quarantine", לצד חידושים עתידיים של "המארח" ו"שבעה צעדים". כך שסלאשרים מחודשים אולי יש בשפע, אבל חדשים – כמעט ואין.
ב-2003 היתה זו הגרסה המחודשת של ניספל ל"המנסרים מטקסס", ב-2006 הגיע עיבודו של אלכסנדר אז'ה ל"גבעות הפחד" ("The Hills Have Eyes"), ב-2007 היה זה "ליל המסכות" של רוב זומבי והשנה פקדה את בתי הקולנוע בארצות הברית גרסה מיותרת ל"פרום נייט".
"בלאדי ולנטיין 3D". הקלאסיקות חוזרות לחיים
ומה בהמשך? "יום שישי ה-13" של ניספל יגיע לכאן בעוד חודש, "בלאדי ולנטיין", כאמור, כבר כאן. עוד השנה צפוי לצאת חידוש ל"The Last House on The Left", סרטו הראשון של ווס קרייבן, ובחודשים הקרובים תצא לדרכה הפקת גרסה מחודשת גם ל"סיוט ברחוב אלם" מ-1984, אותה יביים סמואל באייר.
היסטוריה של אלימות
רבים נוהגים להכתיר את "פסיכו" מ-1960 כסלאשר הראשון בתולדות הקולנוע. אולם לא פשוט לשייך את יצירת המופת של אלפרד היצ'קוק לאותה קבוצה של "ליל המסכות", "יום שישי ה-13" ודומיהם, גם אם מכירים באיכותם ובחשיבותם הקולנועית. "פסיכו" פעל יותר כמבשר הז'אנר, לא כמייסדו. סלאשרים של ממש הגיעו רק בשנות ה-70 המוקדמות, אז יצאו מספר סרטי אימה שלימים זכו למעמד קאלט, כמו "The Last House On The Left" מ-1973 ו"טבח המנסרים מטקסס" מ-1974. אך אלו, למרות שצברו קהל מעריצים לא זניח כלל, לא זכו לאותה הצלחה שהגיעה בסוף העשור.
"ליל המסכות" של קרפנטר. תחילתה של מהפכה
המהפכה האמיתית התרחשה באוקטובר 1978 עם ג'ון קרפנטר ו"ליל המסכות" ("Halloween") שזכה להצלחה מפתיעה בקופות בארצות הברית, עם הכנסות בסך 47 מיליון דולר בארצות הברית בלבד. ולא רק זאת: מרבית ה"חוקים" של הסלאשרים, אלו שליוו אותם בשנות ה-80, הוכתבו למעשה כבר בסרטו של קרפנטר.
במאי 1980, פחות משנתיים לאחר "ליל המסכות", הגיע "יום שישי ה-13" של שון קנינגהאם. ושוב, הסרט הוכיח שלסרטי האימה יש פוטנציאל כלכלי לא זניח בכלל: הסרט הכניס קרוב ל-40 מיליון דולר בארצות הברית בלבד. הסרט שיכלל את האלמנטים הבסיסיים של הז'אנר כשגדולתו התבטאה לאו דווקא בעבודת הבימוי, אלא באסתטיקה המדממת וחסרת התקדים שלו, עליה היה חתום בעיקר איש האיפור טום סאביני (שאחראי במידה רבה גם על האיכות הויזואלית של "שחר המתים" של ג'ורג' רומרו).
"יום שישי ה-13". גל החיקויים לא איחר לבוא
ההצלחה המסחררת של שני הסרטים הללו הולידה גל חיקויים – מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, מצליחים יותר ומצליחים פחות - שהציפו את בתי הקולנוע בשנות ה-80. רובם נשכחו עם השנים ולא זכו למעמד פולחני כמו של חלוצי הז'אנר. אולם "סיוט ברחוב אלם" של ווס קרייבן, ששילח את אחד הרוצחים המרשימים ביותר בתולדות הקולנוע, הוכיח שעם קצת מעוף, אפשר עדיין לייצר משהו מקורי ואיכותי בז'אנר המוגבל-לכאורה.
אלא שאותה תקופת פריחה לא שרדה זמן רב: עד מהרה הז'אנר שקע עמוק כל כך במבול של חיקויים וסרטי המשך (שחלקם אף חדרו לעשור הנוכחי), ולמרות שהגרעין הקשה של קהל המעריצים לא עזב את הסלאשרים מעולם, קשה היה להתעלם מהצניחה החדה ברמת הסרטים ומקוריותם. ווס קרייבן אמנם היה חתום על התעוררות מסויימת עם "צעקה", אך היתה זו תפנית קומית מודעת יותר וגם זו שככה תוך זמן קצר. רק בעשור הנוכחי נדמה שהסלאשר באמת חוזר למסך ואפילו מוצא קהל חדש וצעיר יותר.
"טבח המנסרים מטקסס" (1974). מחדשים בעיקר באסתטיקה
ואולם החידושים של כל אותם סלאשרים רחוקים שנות אור מהסרטים המקוריים. ראשית, נדמה שהרימייקים הללו מתאמצים לשדר אווירה רצינית וקודרת יותר. אך ההבדל העיקרי הוא שהיוצרים הצעירים, שלוקחים לידיהם את מושכות הבימוי, מצליחים על פי רוב לספק סרטים שגם אם אינם מייצרים אמירה מקורית, כן מלבישים את הפסיכופתים הרצחניים של הקולנוע במעטפת אסתטית הרבה יותר מרשימה מכפי שהורגלנו. בכל זאת, עומדים לרשותם אמצעים, כלכליים ויצירתיים כאחד, שלא עמדו לרשותם של החלוצים.
אהבה חדשה-ישנה
"בלאדי ולנטיין 3D" הוא מקרה קיצוני של התופעה, ביותר ממובן אחד. ראשית כל, לוסייר הלך כאן רחוק יותר מקודמיו בפיאור האסתטי של היצירה המקורית כשהוא משתמש באפקטים תלת-מימדיים מצמררים. הוא אמנם לא הלך עם הטכנולוגיה עד הסוף – בכל זאת, לא עמדו לרשותו תקציבים כמו של שוברי קופות תלת-מימדיים אחרים – אבל אין ספק שהתוצאה במקרה הזה מביאה אלמנטים ויזואליים חדשים לז'אנר, מה שהופך את "בלאדי ולנטיין 3D" לאחד מסרטי האימה המקפיצים ביותר של השנים האחרונות.
"My Bloody Valentine". לא מיצירות המופת של הז'אנר
אולם מעבר לכך, נדמה שהוא הלך רחוק יותר גם בחיפוש אחר המקור ההיסטורי. כי בניגוד לקלאסיקות פורצות הדרך של הז'אנר, "בלאדי ולנטיין" המקורי היה עוד סרט שרכב על גל ההצלחה של קודמיו ועקב אחר הכללים שאלו הכתיבו, מבלי לספק משהו מקורי משלו. למעשה, הסרט זכה לפרסום בעיקר לאחר שסצנה אחת מתוכו נפסלה לשידור.
עלילת הסרט המקורי התרחשה בעיירת כורים מנומנמת בקנדה המתכוננת לחגוג את ולנטיין בנשף עליז, 20 שנה אחרי שתאונה קטלנית במכרה הסמוך גבתה את חייהם של ארבעה מתושבי המקום והותירה את הניצול היחיד, הארי וורדן, מטורף בעליל. שנה לאחר מכן, וורדן יצא למסע נקמה באחראים לתאונה והפך את ה-14 בפברואר ליום אבל בעיירה. וכמובן, עם שובן של החגיגות חוזרות לעיירה גם הרציחות.
ייאמר לזכותו של לוסייר כי הרשה לעצמו להתנתק מהגרסה המקורית באופן כמעט טוטלי. הסרט נפתח עם כותרות העיתונים על התאונה כשהפעם מדובר בחמישה נספים במקום שישה, מעין הצהרה של היוצר בפני הצופה שלא יצפה לעלילה זהה. אולם למרות השוני, לוסייר מספק כמה הומאז'ים משעשעים למי שזוכר את הסרט המקורי (חפשו את מייבש הכביסה, החליפות הצונחות מטה וניתוץ הנורות במכרה). הבריחה מהעלילה המקורית עושה ל"בלאדי ולנטיין D3" רק טוב, שכן אם נניח לנוסטלגיה בצד, הסרט המקורי היה מבולגן למדי.
"בלאדי ולנטיין", מודל 2009. אין בשורה חדשה
אך בסופו של דבר, גם עם פריצת הדרך הוויזואלית, הסרט סובל מאותן חולשות שליוו את מרבית הרימייקים של השנים האחרונות: העלילה ממוחזרת וצפוייה והסרט מתקשה לייצר מתח באמצעים שאינם ויזואליים ולא באמת מחדש מעבר לאסתטיקה המשודרגת שלו, למעט היותו סרט האימה הראשון שמציג רצח של גמדה. "בלאדי ולנטיין 3D" אולי נראה טוב, אבל אינו מביא עימו שום בשורה.
עתיד ורוד?
לא פחות משהוא מרשים מבחינה ויזואלית, "בלאדי ולנטיין 3D" מעורר את השאלה הקריטית העומדת בעינה גם בשיאה של הפריחה המחודשת של הז'אנר: לאן הלאה? השנתיים הקרובות, כך נראה, יכריעו במידה רבה את גורלו של הסלאשר הקולנועי.
במאי הסלאשרים, והקהל איתם, עומדים היום על פרשת דרכים: אם הבמאים
הצעירים יתעקשו לחפש עלילות ביצירות מוכרות, סביר להניח כי בשלב מסויים – והוא לא רחוק בכלל – ייגמרו הסרטים המעניינים שעוד אפשר לחדש. זה עלול להוביל את הז'אנר לאותה דעיכה שכבר ידע בעבר – השתלטות של סרטי המשך. גל החידושים ישכך והרוצח במסכה שוב יישכח.
אולם אם הבמאים הללו ישכילו לנצל את ההצלחה החדשה ויצליחו לשבור את הכללים ולהשתחרר מכבלי הנוסטלגיה, יתכן שהז'אנר יצליח להמציא עצמו מחדש ותעשיית סרטי האימה האמריקנית תצליח לנתק עצמה מהתלות ביצירות מוכרות – היסטוריות או זרות – וסוף סוף תספק לקהל את מה שכל כך נחוץ לו: דם חדש.
