שואה. רק שלנו

השבוע מציינים שניים מהאירועים המחרידים שחלו במאה ה-20, אשר הגדירו כל אחד בתורו, שפל חדש בתפיסת האדם את זולתו. הראשון הוא יום הזיכרון לשואה והשני הוא יום הזיכרון לרצח העם הארמני, שביצעו העות'מנים במלחמת העולם הראשונה.

יש הנוהגים לגזור גזירה מוסרית שווה בין שני האירועים הללו, שמסקנתה מהווה פרק חשוב בהלכות שבין אדם לחברו ובין עם לעם. יש המגדילים לעשות ומזכירים כי רצח העם הארמני שימש מבחינת הרייך השלישי הוכחה לחוסר התעניינותה של משפחת העמים בגורלם של בניה החורגים. "ומי זוכר את רצח העם הארמני?", השיב היטלר לשאלה כיצד יגיב העולם לרצח היהודים.

לכאורה, מבחן התוצאה בשני האירועים הללו זהה. בני עם אחד נטבחו באופן שיטתי על ידי בני עם אחר, בנסיבות מלחמתיות. ומכאן קצרה הדרך לזיהוי של עוד מעשי רצח עם, כגון זה שנעשה ברואנדה, בקוסובו וממש כעת בדרפור, באותה נשימה עם השואה. כולם אגב מהזמן האחרון ולכולם מבחן תוצאה זהה פחות או יותר. בני אדם שבשל מוצאם האתני הוגלו, נכלאו, הורעבו ונטבחו בידי אתנוס אחר.

מדינת ישראל הממסדית ואפשר לומר גם העממית, אינה רואה בעין יפה את החיבור דנן. בעיני חוגים רבים אין מקום להשוות בין כל מעשי הרצח, אלו שנמנו ואחרים, לאירוע אותו אנו נוהגים לכנות "שואה". המבקרים את המציאות הזו נתלים בטיעון הייחוד. העם היהודי מעוניין לשמור על ייחוד מעשה רציחתו וקורבניותו, גם במחיר הדרה של מעשי רצח עם דומים מהזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי. הציניים שבמבקרים גם מזהים את האשם בדמות הממסד הפוליטי הישראלי, שמצדו ייחודיות זו משמשת להשגת אינטרסים פוליטיים ובין לאומיים ולהצדקת פעולת הנחשבות בלתי מוסריות על רקע הקונפליקט הישראלי-ערבי.

אלא שכדאי לזכור, כי השואה כמו כל מעשה רצח עם אחר היא קודם כל אירוע היסטורי. כלומר פעולה שנעשתה בעבר על ידי בני אדם והיא תוצר של סיבות ונסיבות הייחודיות רק לה. ככזו היא חסרת תכלית מוסרית: השואה לא התרגשה על העם היהודי והאנושות כדי ללמדה פרק מיוחד ועדכני בהלכות שבין אדם לחברו. אין צורך בששה מיליון יהודים מתים כדי להבין ששנאת זרים, גזענות, בורות, דעות קדומות ועריצות יכולים להביא לתוצאות טראגיות. ההיסטוריה האנושית רצופה בדוגמאות מהסוג הזה.

מדוע אפוא קיים הצורך להשוות את כל הטרגדיות העממיות שידע המין האנושי לשואה? משום שבחינה היסטורית של השואה מלמדת על השיטות החדשניות בהן השתמשו הנאצים בכדי לממש את תוכניתם לרצח העם היהודי, תחילה באירופה ואחר כך בעולם כולו.

בחינה זו גם מציגה את הסיבות שאפשרו את הגותה וביצועה של התוכנית המדוברת. אנטישמיות בת מאות שנים שהייתה מושרשת בעממי אירופה ואפשרה את האטמוספירה לרצח. תכנון מוקדם של הרצח המבוסס על אידיאולוגיה חסלנית. וכל אלו במעטפת של מלחמת העולם השנייה.

הנסיבות שצויינו הן אלו המעניקות לשואה היהודית את ייחודה כאירוע היסטורי. ואגב זאת הן אלו המבדילות אותה מכל רצח עם אחר שנעשה בהיסטוריה. מכאן יוצא, שמי שמבקש לגזור גזירה מוסרית שווה בין כל מעשי רצח העם רק בשל מבחן התוצאה, המבוסס על מספר רב של נרצחים, חוטא לאמת היסטורית.

שואת העם היהודי, בשונה מכל רצח עם אחר בהיסטוריה, היא בעלת מאפיינים הייחודים אך ורק לה. וזו גם הסיבה לאופייה הנתפש כקיצוני במיוחד. לא משום מספרן הרב של הגופות שנספרו בסוף המעשה, אלא בשל המניעים שהביאו לרעיון הרצח ולדרך המכנית והמחושבת בה התבצע רצח יהדות אירופה.

ליאור אלפרוביץ, מרצה להיסטוריה של השואה במרכז הבין תחומי בהרצליה