גם אם סער רוצה, הוא לא יכול

בנימין נתניהו אמנם הבטיח לפני הבחירות ששיפור החינוך יהיה אחד מאבני היסוד של ממשלה בראשותו. הוא הבטיח לא פחות מ"מהפיכה בחינוך". כעת מציעה ממשלתו ה"מהפכנית" קיצוץ של 107 אלף שעות הוראה ואלפי משרות של מורים.

ביבי אינו שונה משאר הפוליטיקאים, שהם לכל היותר בובות על חוטים שנתונים בידי קבוצות הכוח האמיתיות: הצבא ובעלי ההון.

לגדעון סער, שר החינוך החדש, יש כוונות טובות. כמוהו היו גם שרי ושרות חינוך שקדמו לו. כולם הבינו במוקדם או במאוחר שכדי לשרוד בפוליטיקה עליהם ליישר קו עם בעלי הבית: הגנרלים של מערכת הביטחון והברונים של כלכלת ישראל. אלו נדיבים מספיק כדי להרשות לעושי דברם לדבר ולהצהיר עד הרגע האחרון: קבלת ההחלטות על תקציב המדינה.

הסימביוזה בין צבא והון מבוססת על מלחמות "טובות" לעסקים. ובשביל מלחמות צריך מאגר תקציבים שאינו מוגבל. ומהו המקור הלא אכזב לתקציבים אלו? מערכת החינוך, שתקציבה הוא השני בגודלו והיא חלשה פוליטית מבחינת כוח ההתנגדות בתוכה ומאחוריה.

על אף כוונותיו הטובות, אין סער יכול ל"קדם", ל"שפר" ו"לחזק" את מערכת החינוך. הוא חסר סיכוי מול עוצמת האוצר, ובעיקר מול בעלי האינטרסים העומדים מאחוריו. הם מחוייבים לבעלי בריתם ה"ביטחוניסטים", ולכן תקציבי הביטחון עומדים לפני הכל, בוודאי לפני ועל חשבון החינוך והשוויון החברתי, בין אם בשלטון נמצאת ממשלה ימנית או שמאלית.

ואכן, תקציבים המסתתרים מאחורי מסך של סודיות ביטחונית אינם ניתנים לפגיעה. הלובי הביטחוני החזק בתוך הכנסת ומחוצה לה, כמו אצולת הממון המתחזקת את הפוליטיקאים, יבטיחו שאף פוליטיקאי לא יקלקל את המשך התעצמותם של הביטחוניסטים ואת התעשרותם של הקפיטליסטים.

סער, כמו לבנת, תמיר ושרי החינוך לפניהם, רוצה כמובן לשרוד בפוליטיקה והתנגדות נחרצת באמת לקיצוצים, מחייבת "לשים את המפתחות" ולשכוח מיתרונות המעמד.

את התהליכים המוכרים של מסעי קיצוצים נרחבים (למעלה משני מיליארד מאז 2001) מלווים מיצגים מוכרים, כמו ועדות "רפורמה" והאשמת המורים בכישלון החינוך. כך שבקרוב בוודאי נשמע על הקמת ועדת גבירים חדשה, בנוסח ועדות אל"ה, דברת וכיוב', שבהן חברים אנשי צבא במיל' ופטרוני פוליטיקאים, שיגישו שורת המלצות לשיפור החינוך ובעיקר ל"העלאת רמת המורים". עושי דברם כבר דואגים בימים אלה לפרסם, במקביל למחיקת תקציבי החינוך, שהכישלון הוא כישלונם של מורים (ראו "דוח חדש" שהתפרסם בימים אלו, כאילו במקרה, במקביל לדיונים על הגזירות, על הישגיהם הדלים, כביכול, של מורים במתמטיקה) ולא חלילה תוצאה של גזילת תקציבים מהמערכת.

תמורת נזיד עדשים של תקציבי מחקר, יקבלו השליטים האמיתיים שלנו גם תמיכה אקדמית "מדעית" של עושי דברם באקדמיה, שיבססו באותות ובמופתים את ההצדקות להגדלת כיתות ולפיטורי מורים. כמו שהרשל'ה מאוסטרופולי לימד אותנו

איך אפשר לשלוח מברק בלי לשלם כסף, כשמקצצים את כל המילים, כך מלמדים אותנו שליטינו הסמויים כי אפשר לעשות חינוך בלי מורים. הם יעשו את הבלתי אפשרי, יבנו מערכת לתפארת בלי כסף. העיקר, תביאו להם את הכסף של החינוך והם כבר יעשו לנו בית ספר. לילדיהם הפרטיים הם כמובן יבנו מערכת חינוך פרטית או שפשוט ישלחו אותם לחו"ל.

כדי לשנות את המציאות הרעה הזו יש צורך ביצירת כוח מחאה ציבורי ממשי. יש הכרח שאינו ניתן עוד לדחייה, ולפיו ציבור הנשים בישראל, כמורות הנפגעות הראשונות בכל מסע קיצוצים במערכת החינוך, וכאמהות בציבור הרחב, יתעורר ויקים תנועה עממית-חינוכית חזקה. תנועה כזאת יכולה להיבנות בעזרת קדימה, בהובלתן של ציפי לבני, דליה איציק, מרינה סולודקין, פרופ' רחל אדטו ואורית זוארץ. על המורות לקחת לידיהן את הנהגת ארגוני המורים וביחד עם הנשים הנבחרות להנהיג לחץ ציבורי מאסיבי, שבפניו לא יוכלו ברוני הצבא והכלכלה בישראל לעמוד, ולא יינתן להם עוד להמשיך בהחרבת החינוך והרחבת הפערים החברתיים-חינוכיים-כלכליים.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים