מי יסבול מהיטל הבצורת? העצים והחלשים

השבוע עתיד להיכנס לתוקף היטל הבצורת - התשובה שגיבשו ברשות המים כדי להתמודד עם המשבר הנוכחי. לצד אלה שאומרים שמדובר במגנון יעיל לעידוד החיסכון, יש לא מעט מומחים הטוענים שהצעד לא רק שלא יביא לחיסכון אלא גם יפגע מאוד בנוף העירוני ובשכבות החלשות.

הל-אור טוען שאת המשמעות נראה בקרוב כולנו - גם החוסכים האדוקים במים וגם בעלי הגינות - בנוף הנשקף מהחלון. "אני צופה מצוקה קשה לעצים ברחובות הערים", הוא אומר. "העצים ברחוב מקבלים מים משני מקורות מרכזיים: הגשמים שיורדים, והגינות בחזית הרחוב. אם הגינות יתייבשו - העצים ימותו".

הל-אור מסביר: עץ פיקוס גדול ברחוב תל-אביבי טיפוסי צורך בממוצע כ-200 ליטר מים ביום - כרבע קוב. "מאיפה המים האלה מגיעים? ברוב ימות השנה התשובה היא – מהגינות". עצי פיקוס, הוא אומר, הם דוגמא טובה משום שבערים רבות הם הנפוצים ביותר לאחר שניטעו כאן על-ידי הדור הקודם ברחובות הראשיים. אפשר למצוא אותם לא רק בשדרות ובשכונות הוותיקות של תל אביב, אלא גם בערים כמו כפר סבא או רחובות. שורשיהם של עצי הפיקוס עשויים להתפרש עד למרחק של כ-30 מטר, והם מתפתלים מתחת לאספלט ולמדרכות כדי להגיע למקורות המים הקרובים.

אקליפטוס לימוני בפתח תקווה (צילום ארכיון: ישראל גלון)

עוד על עצים בעיר:

• איך לחבק עצים? - מדריך
• תל-אביב: מחבקי העצים עצרו את השיפוצים
• העקורים חוזרים להכות שורשים
  

את המצוקה ניתן לראות כבר היום, אומר הל-אור. "השנים השחונות האחרונות הביאו לכך שחלק מהעצים כבר החלו להתייבש ולמות" הוא מבהיר. בניגוד לדשא, שלו מייחסים במקרים מסוימים יכולות התאוששות, הרי שעץ שהתייבש ומת – לא יוכל לעוד להשתקם. "אם עץ מסוים תקע שורשים לתוך השטח המושקה של אותה הרי שהפסקת ההשקיה בה – תביא למותו. התחזית שלי היא שחלק גדול מהעצים הוותיקים בערים ימותו כתוצאה מההיטל", הוא מזהיר.

הדיירים ייבשו את הגינה - והעץ ברחוב ימות

חזי מולא, מנכ"ל הארגון לגננות ונוף בישראל, מחזק את דבריו. גם הוא טוען שמצוקת העצים ברחובות הערים היא בעיה קשה, שצפויה להכות בעשרות אלפי עצים. "העצים הוותיקים האלה ברחובות הערים כבר מזמן לא מושקים, ומה שמחזיק אותם זה השורשים שלהם, שלעתים חוצים כבישים בשביל להגיע למים".

גם מולא מתריע שהעצים הללו יהיו בסכנה שכן הם ניזונים מגינות פרטיות וגינות הבתים המשותפים: "היטל הבצורת יפגע מאוד באותם בתים משותפים, ששם צריכת המים בגינה מתחלקת בין הדיירים – יכול להיווצר מצב שלא כל הדיירים יסכימו לשלם והגינה פשוט תתייבש. במקום צמחים ישימו שם חצץ ושני עציצים וזה חמור מאוד – כי אז העצים הסמוכים לבניין ימותו גם הם"

מי יסבול - לא העשירים

אך הנזק אינו נופי בלבד. הל-אור מזהיר שהיטל הבצורת יפגע לא רק בבעלי הגינות הפרטיות - שאולי יוכלו לעמוד בתשלומים הגבוהים - כי אם גם בשכבות הביניים ובשכבות החלשות. לטענתו, רשות המים מציירת את בעלי הגינות שכנגדם מכוון ההיטל כבעלי וילות המחזיקים במשטחי דשא רחבים. אלה קיימים אומנם, אך לדבריו הם מיעוט קטן באוכלוסיה.

רוב בעלי הגינות, הוא מסביר, הם אנשים שעמלו קשה כדי להגיע לכמה עשרות מטרים רבועים של דשא לגדל עליו את הילדים. "ועכשיו מה יעשה ההיטל החדש? יטיל על אותם אנשים, שחסכו כל חייהם וממילא קורסים תחת נטל המשכנתא, תשלום נוסף שעשוי להגיע עד כ-1,000 שקל יותר", הוא אומר. "במקום לעודד ריאות ירוקות בערים, ונוף שסופח פיח ועשן, מטילים על בעלי הגינות את האשמה".

"המגמה איננה לחסוך מים כי אם לקחת מהציבור כסף – כמיליארד וחצי ש"ח – ולהכניסו לקופת האוצר", הוא מוסיף. לטענתו, אם היו מייקרים את תעריף המים כולו, ניתן היה לחנך את הציבור לצמצם את הצריכה, אך תשלום על שימוש "עודף" הופך את ההיטל למס שאינו מחנך את הציבור לחסוך.

מה עם בתי המלון?

מה אפשר היה לעשות? הל-אור טוען שבמקום לגבות היטל יכולה הייתה מדינת ישראל לנקוט בשורה של צעדים כדי להביא לחיסכון במים. אפשר היה לדבריו להטיל על הציבור את אותו המנגנון שהטילו על הגינות הציבוריות, ולקצוב את כמויות המים גם לגינות הפרטיות. אפשר היה גם להוציא הוראה שעה המחייבת להקטין את שטחי הגינות.

"מדוע לא מחייבים את התעשייה להקטין את תצרוכת המים שלה? מדוע מייצאים עדיין ירקות והדרים לחו"ל כשאין לנו מים לקיום עצמי? מדוע לא מחייבים בתי מלון ובתי הארחה להתקין באלפי החדרים שלהם אביזרים חוסכי מים, ולאסור שימוש בג'קוזי?" הוא שואל.