דברים שרואים משם - יום במזרח ירושלים

אני שולחת את ידי ועוצרת את האוטובוס. יושבי התחנה מתחת לגשר של הגבעה הצרפתית מביטים בי בחצי-תדהמה חצי-הפתעה. אני עולה למיניבוס עם הפסים הירוקים בחזית והמספר 74 מעליהם. האוטובוס נוסע לבית חנינא. הוא נוסע מהר, מדי כמה שניות עוצר, לא בתחנות מוסדרות, על פי דרישת נוסעים עתידיים העומדים על הכביש או על המדרכות ושולחים את ידיהם, כמוני בדיוק, לסמן לנהג שיעצור להם. בהתאם, הנוסעים על האוטובוס המבקשים לרדת, לוחצים על כפתור "עצור" צהוב והנהג מייד עוצר. בלי תחנות ובלי עיכובים.

מדי יום, כבר מזה חודש, אני נוסעת למזרח ירושלים. הסיבה לא רלבנטית. אני מגיעה לשם יום יום וחשה כאילו אני נוחתת בחו"ל. עוברת במעין טרמינל בלתי נראה, מלא באנשים בלתי נראים. הרחובות נראים כמו רחובות של עיר ערבית, חסרת משאבים וחסרת תקווה.

לא מנקים את הזבל ברחובות, לא באיסוף ידני של פועלי ניקיון ובוודאי שלא במכונות המיוחדות ששואבות את הלכלוך ומנקות את הכביש. הכבישים שבורי ומלאי חורים כך יוצא שתמיד האוטובוסים הקטנים והלא מאווררים, (שיכולים להכיל עד 10 אנשים - אבל בלית ברירה יכילו גם 20), נתקלים בהם בלי לפספס שום גומחא או סדק. הרמזורים, גם הם פועלים לרעתם של תושבי מזרח העיר, נראה שבכל צומת מרכזית הגובלת בירושלים המערבית, הרמזורים מכוונים כך שתורים ארוכים ומפוקקים ימתינו להתמזגות בצומת, כדי לאפשר מעבר נוח למכוניות יהודיות.

"החיים במערב העיר נראים כל כך אחרת, כל כך שונים"

"לצערי גם הירושלמים לא יודעים באמת מהי ירושלים".

כמובן שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, וגם את חומת ההפרדה הגדולה החותכת את הגדה המערבית, רואים מהרחוב. תושבי מערב ירושלים כנראה שלעולם לא ייראו כיצד החומה הזו מבתרת לשניים בתים וחצרות של אנשים פרטיים שאדמתם הופקעה. רבים לעולם לא יידעו ויחושו את תחושת האלימות וחוסר האונים שחומה שכזו שפעורה בלב העיר, מייצרת.

בכל בוקר אני נוסעת למזרח ירושלים, רואה אנשים אחרים, שבשאר סמטאות עירי היו בלתי נראים. אנשים קשיי יום עייפים ורצוצים. פה בבתיהם במזרח ירושלים הם הרוב. הם אלו שמחליטים, לפחות כלפי חוץ. הם חיים כך מדי יום, לא שואלים שאלות. כבר מזמן הפסיקו לקוות שיוכלו לחיות חיים נורמליים כמו במערב העיר: שלא יהיו הפסקות חשמל מדי שעה, שיפסיקו את הגלישה האיטית באינטנרט במשרדים הבודדים המחוברים לרשת באיזור, שהביוב לא יעבור וימלא בריחות נוראיים את הרחובות.

יום במזרח ירושלים נראה כך. ובכל בוקר כשאני נוסעת לבית חנינא, אני מתמלאת כעס על

כך שמרבית חבריי אף פעם לא ידרכו שם. לעולם לא יראו עד כמה שונה המקום הזה מערים אחרות, אפילו מעירי שלי – מהצד המערבי של ירושלים.

האפלייה הבוטה הזו נגד תושבי מזרח ירושלים כואבת לי באופן אישי. יש לי חברים ממזרח ירושלים, וכל בור בכביש או ניתוק של החשמל מכאיב לי כי הוא פשוט לא הוגן. כי החיים במערב העיר נראים כל כך אחרת, כל כך שונים. ממש כמו בחוץ לארץ.

כל אותם הירושלמים, כמוני, שגדלו בירושלים והאמינו שהם מכירים אותה "ישר והפוך" כמו שאומרים, טועים. 20 שנה אני חיה בירושלים, חיה אותה כחלק בלתי נפרד מגופי, כמו כל ירושלמי ששונא ואוהב את העיר ובוחר להישאר בה למרות הכל. בגלל הכל.

אבל לצערי גם הירושלמים לא יודעים באמת מהי ירושלים. ירושלים האמיתית נמצאת 5 דקות נסיעה מהצומת של הגבעה הצרפתית, 15 דקות נסיעה מהמעונות של הר הצופים, ו-6 דקות נסיעה מהכניסה לפסגת זאב. ירושלים האמיתית היא ההבדל הזה - האפלייה והרוע הזה שמאפשרים במשך 32 שנה להדחיק אל מעבר לתודעה הירושלמית את החצי השני של העיר, ובמקביל, לחגוג את איחודה של העיר כל שנה מחדש.

• הכותבת היא סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים.
  

• מעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם? שלחו ל hevra@y-i.co.il  וציינו בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
  

• לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן .