אנחנו עדיין סיפור פתוח
"פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז יוצא שוב אחרי 27 שנה, וקריאה בו מוכיחה ששום דבר מהותי בעצם לא השתנה. "היום הייתי הולך לבקר יותר באמצע, פחות בקצוות", אומר עוז
עוז, 27 שנים אחרי. מה השתנה? (צילום: קולין מקפירסון)
את הרשימות ההן פירסם עוז ב"דבר", וב-1983 הן יצאו לאור בספר שהיה לקלאסיקה ישראלית, "פה ושם בארץ ישראל" (כתר). כעת יוצא הספר לאור במהדורה מחודשת, והקריאה בו - 27 שנים אחרי - היא חוויה מרתקת. כמה רלוונטיות יש בדברים, כמה נבואיות. עוז סימן בספר הזה את כל תחלואיה של החברה הישראלית, כשעוד היו בחיתוליהם. התופעות שהוא סימן אז כחדשות וחריגות - רק הלכו והחריפו. היום הן נראות כמו חלק טבעי מההוויה המקומית.
"הקריאה בספר הזה, המסעיר כיום לא פחות משהסעיר כשהופיע, דומה לקריאה בתיק רפואי של חולה שסיבוכיו רבים מספור", כתב דויד גרוסמן באחרית הדבר שצורפה למהדורה המחודשת. "כמעט כל כשלי החיסון של ישראל כמדינה וכחברה מצויים כאן, ויחד אתם נוכחים בעוצמה גם כוחות החיים וההתחדשות שיוכלו, אולי, לסייע לה להחלים".
קראו לו "פרצוף מערך"
פרקי הספר מוקדשים כל אחד למקום אחר; בפרק הראשון חזור עוז אל שכונות ילדותו בירושלים, גאולה וכרם אברהם, שהפכו להיות חרדיות לגמרי. הפרק הבא אחריו, "העלבון והזעם", הוא הפרק המפורסם ביותר בספר, על בית שמש. עוז ישב שם בבית קפה מקומי ושוחח עם חבורה של גברים מזרחים, שקראו לו "פרצוף מערך" ודיברו על אפלייתם והשפלתם של המזרחים.
עוז מבקר גם בהתנחלויות תקוע ועופרה, שהיו אז בראשית דרכן. הוא מבקר בבית קפה ברמאללה ובמערכת
העיתון "אל פאג'ר" במזרח ירושלים. הוא מביא מונולוג מצמרר של צ', ישראלי נינוח שגר "באחד המושבים המבוססים", איש קיצוני הדוגל בכוח ובאלימות. הוא משוחח עם האב מרסל דיבואה, נזיר קתולי צרפתי (שהלך לעולמו לפני שנתיים), על ייחודיותו וגורלו של עם ישראל.
הוא מבקר בחולדה, בזכרון יעקב ובמושב בת שלמה, סמלי ההתיישבות העובדת. ולבסוף הוא מגיע לאשדוד, שבה הוא רואה את עתידה של ישראל: עיר נמל ישראלית שקטה ומתונה, שאוכלוסייתה מגוונת ויש בה פוטנציאל צמיחה גדול (הוא לא ידע אז שהעלייה הרוסית בדרך לשם).
יש קטעים בספר שמרעידים את הלב. למשל השיחה עם הפלסטיני הזקן ברמאללה, ששותק ארוכות ולבסוף אומר "אתם לקחתם לנו הכל, איך תישנו בלילה?" ואז, למרות הכל, מוסר ד"ש לאדון כהן, "זה בן אדם טוב מאוד". או השיחה עם החקלאי המופלא צבי בחור, שמדבר על אהבתו לעבודת האדמה, ועל הקשר הרופף מדי של היהודים הישראלים עם הטבע והסביבה. אחר כך הוא רוטן איך כולם רצים אחרי הכסף והבורסה. זה היה ב-82', מה נגיד היום?
ויש קטעים שהם אגרוף בבטן הרכה. למשל המונולוג של צ', שרותח על השמאלנים יפי הנפש ולא איכפת לו שישראל תהיה בעיני העולם יודו-נאצית, העיקר שנפגין כוח – כי רק כוח מעורר הערכה בעולם, ובמיוחד בקרב הערבים. רעיונות כאלה כבר הפכו מזמן לחלק טבעי מהשיח הציבורי. וכשמסתכלים על ההתנהגות הכוחנית של ישראל בלבנון ובשטחים, העמדה הזאת נראית מגוחכת.
מאז השתנו הרבה דברים בישראל. הפער העדתי הצטמצם קצת, אבל את מקומו תפסו הפערים החברתיים. ההתנחלויות התרחבו, אבל רוב הישראלים כבר מוותרים על חזון ארץ ישראל השלמה. בספר הזה עוז בעיקר מעלה שאלות. הוא מקשיב ולא ממהר לענות.
תופס את ההיגיון של הרגש
"אני משתמש בספר הזה בלי סוף כשאני מלמד סטודנטים", אומר הסופר וההיסטוריון גדי טאוב. "היכולת שלו להמחיש דברים בצורה רגשית היא עצומה. זה עיקר כוחו של עוז – הוא תופס את ההיגיון של הרגש בישראל. היום נהוג להגיד שאם ההגמוניה מנסה לייצג את השוליים, סימן שהיא גוזלת מהם. אבל עד היום לא מצאתי שום טקסט שמביע את עוצמת העלבון המזרחי כמו בספר הזה. דווקא בגלל המרחק שלו מהם והכבוד שלו אליהם".
"זה טקסט לא רגשני. כשהם אומרים לו 'עד שלא ייתנו לנו לבוא לבריכה של הקיבוץ', נעצרת לך הנשימה כי אתה פתאום מבין מה זו התחושה של להיות דחוי פיזית. זה ספר שבו הדבר הייחודי לספרות – היכולת להיכנס לנעלי הזולת – קורה גם רגשית וגם אינטלקטואלית".
נראה שהרבה מהתחלואים שסומנו בספר לפני 27 שנה רק החמירו
"בנטייתנו לרחם על עצמנו אנחנו לא מבחינים בהבדלי הווליום. שאלות כמו מזרחים ואשכנזים – זה עדיין פצע שלא החלים לגמרי, אבל אני לא חושב שיש עוד הצלחה בעולם של מיזוג בין מזרח ומערב כמו בישראל. אנחנו שוכחים את העוצמה של זה אז".
לייב אין בית שמש. אז והיום (צילום: אוריאל הרשקו)
"בבחירות של 81' הלכתי עם חבר מהתיכון לנאום של בגין בכיכר, התכסינו במדבקות של הליכוד כדי לא לחטוף מכות. בעניין הוויכוח על השטחים – אמנם לא יצאנו מיהודה ושומרון אבל יצאנו מעזה, ובנוסף השמאל שיכנע את ישראל בצורך במדינה פלסטינית. כשעמוס עוז כתב את הספר הזה, אפילו בקצה השמאל עוד לא העזו להגיד את המלים מדינה פלסטינית".
"בעיני הבעיה היא פרגמנטציה של החברה, אין מישהו היום שייתן מבט רוחב כזה על החברה ויהיה לו האומץ והחזון והסמכות להגיד 'כן, אני נוטל על עצמי את האחריות לסכם את מה שקורה כאן ככלל'. הרי היום הבון טון הוא שכל אחד יכול לדבר רק בשם הקבוצה שלו. אף אחד לא ידבר על הומואים אלא אם כן הוא הומו. זו גטואיזציה של החברה. התוצאה היא שהאליטה מתנערת מהשוליים. חסר כאן מישהו שיעז לדבר גם בשם אחרים, שינסה לתפוס את תת-ההכרה של החברה".
היום הייתי נוסע לאמצע
"לא שיניתי אף מילה במהדורה החדשה, כי בספר כזה, לשנות אפילו מילה אחת זה יהיה זיוף", אומר עמוס עוז השבוע. איך נראה בעיניו הספר בקריאה מחודשת? "הוא נראה לי כמו ספר מלפני 27 שנים, ובוודאי הרבה דברים שכתובים בו השתנו, אבל הרבה דברים גם לא השתנו", הוא אומר. "למשל הקרעים הבסיסיים בחברה הישראלית בין דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחים, יונים וניצים. אבל הביטחון העצמי של כל הצדדים נחלש קצת".
אם היית צריך לצאת למסע כזה היום, לאן היית נוסע?
"היום הייתי הולך לבקר יותר באמצע, פחות בקצוות. הייתי הולך לדבר עם עולים מרוסיה, עם ערבים ישראלים. אז לא דיברתי עם עולים ועם ערבים ישראלים, ודיברתי מעט מאוד עם ערבים בשטחים. היום הייתי עושה את זה הרבה יותר".
אחת התחושות שמתחדדות עם קריאת הספר היא החרדה לגבי קיומה של הישראליות השפויה – אותו חלום ציוני על מדינה יהודית דמוקרטית הומאנית ופתוחה. כאילו הציונות הזאת היא מין אפיזודה חולפת בהיסטוריה המסוכסכת של היהודים.
"הציונות התגשמה", אומר עוז. "היא לא הבטיחה גן עדן, היא לא הבטיחה חברת מופת. היא הבטיחה להביא את רוב היהודים לארץ ישראל וזה כמעט התגשם. מה הלאה? זה תלוי בכל אחד מאתנו. אני לא חי בשדה של אופטימיות או פסימיות, אני מסתכל בעין מפוכחת על מה שאני רואה סביבי ושואל את עצמי לאן כל זה הולך, ואין לי תשובות מדויקות. החזון של חברה מערבית מודרנית היה רק זרם אחד בציונות, הזרם המדיני, אבל היו גם זרמים אחרים".
הפן הזה של הציונות יכול לדעתך להחזיק מעמד?
"זה תלוי בנו".
יש דברים שכתבת אז ונראים לך היום מוטעים?
"זה ספר עם תצפיות, אין בו מסקנות. תצפיות על הקצוות הקיצוניים של החברה הישראלית – הקצה החרדי, המזרחי מיליטנטי, המתנחלי. הספר הזה נולד בנסיבות מיוחדות. בזמן מלחמת לבנון ישבתי בחדר בקיבוץ חולדה וכתבתי כל שבוע מאמר זועם ל'דבר' נגד המלחמה".
"לא הבנתי איך בחוץ יש מאות אלפי אנשים שתומכים בהתלהבות במלחמה. אם אתה לא מבין – לך
תשמע. הלכתי למקומות האלה כדי לשמוע את האנשים שדעתם לא כדעתי. אותה סקרנות קיימת בי גם היום". עוז גם כותב בספר שלעם היהודי יש כישרון לחורבן. "כן, זה כתוב בספר", הוא אומר, "יש לנו כישרון לחורבן, אבל לא אמרתי שזה דטרמיניסטי".
איך אפשר לא לקרוא את הספר הזה כקינה?
"הוא לא נכתב כקינה, הפרק החותם אותו הוא על אשדוד, ולא במקרה. הוא מציג אפשרות שהיתה פתוחה בפני הישראלים בשנת 82' ועדיין פתוחה היום. אותה אשדוד. אני חי בערד, זה גם כן אשדוד.
אבל גם ערד היא עיר שסובלת ממצוקה כלכלית.
"ערד סובלת מעוני, אבל אין בה פער גדול בין עשירים לעניים. בעיר כולה יש הרבה אבטלה והרבה עוני. יש בהחלט קרע הולך וגדל בין המרכז לפריפריה. אבל עדיין ערד ואשדוד אינן סיפור סגור. זה סיפור פתוח, אף אחד לא כתב את הסוף שלו".
לקריאה נוספת
לפנייה לכתב/ת 
