סקס תמיד היה המפתח לקשר שלנו
תמיד היינו סלבריטאים מקומיים: הקמב"צית וטייס הקרב. הסטודנטים הכי שווים בפקולטה היוקרתית. החתן והכלה הנוצצים. עד השגרה. ואז הניצוצות דעכו. שני מטאורים שהיינו, לא השכלנו להתברג בזהירות לשגרה ולמצוא דרך להתמודד. סיפור
אף פעם לא רציתי את זה. הפנטזיות שלי, החלומות שלי, היו כולם פשוטים, בהישג יד, במחיר שפוי וסביר שיכולתי לשלם: בית, ילדים, חצי קריירה, אהבה פשוטה שאפשר להזדקן איתה בכבוד.
נכון שמעולם לא אמרתי לך את זה, ואולי הייתי צריכה אבל זה לא בשבילי, ואני משתפת פעולה ובעצם היוזמת הכי גדולה. כלי קודש בידיך למילוי כל צרכיך, ואולי אני כבר לא יכולה ולא יודעת איך להיות בלי זה. ואולי כן.
הסכמתי. מודה, מתוך פחד, אבל לא פחד כזה שיזכה אותי ברחמי בית המשפט לזוגיות. כי באותה הסכמה ובאותה צלילות נישאתי לך, וילדתי לך את שני הילדים שלנו. מה לי כי אלין? אבל אתה, שמכיר אותי, ניצלת את מצבי, את הקילוגרמים שהעליתי בהריון השני ולא הספקתי עדיין להשיל. את החשק שלי שנפגע עוד קודם לכן. את התחושה שלי שאני עושה לך עוול. ואז לחצת בנקודה הזו, הכואבת. והפרחת את השאלה שכבר מזמן עמדה בינינו. לא יכולתי להסכים ולא העזתי לסרב.
בשכונה אנחנו סלבריטאים מקומיים. השם שלנו נישא בפי רבים ורבות, נושא שיחה בגינה ובין חברות ושכנות. אנחנו הפלפל בחיים הבורגניים שסביבנו. הזוג שכולם פוחדים להיות מצד אחד ומקנאים בו מצד שני.
אולי פשוט לא למדנו אף פעם לדבר
והסקס דעך. הסקס, שתמיד היה המפתח לקשר שלנו, הפסגות והנחמות, הביטוי הכי עמוק לתחושות שלנו. אולי פשוט לא למדנו אף פעם לדבר. אולי אנחנו כאלה, אבל אחרי ההריון, הלידה הראשונה, העייפות והלילות הארוכים – זה כבר לא היה זה.
ואז למדתי להעמיד פנים. אני, הפראית, שמעולם לא חשבה שתצטרך - התחלתי לזייף אורגזמות. וככל שזייפתי, התיאבון שלך גבר. ונאלצתי לזייף יותר ויותר, הסתכלתי על עצמי בבחילה. הנה הפכתי לעוד שאלה במדור עצות מהסקסולוג. ראיתי אותך מביט על כל אשה שעוברת מולך. המבט הרעב שתמיד היה שלי ורק שלי. ועוד הריון. בדיעבד אולי פשוט חיפשתי תרוץ להתחמק מהסקס, וזו היתה הדרך.
הייתי צריכה לדעת שלא תסתפק בי. מאז ומתמיד הנשמות הטובות ידעו ללחוש לי בסוד שראו אותך מפלרטט עם ההיא ועם השנייה. קטלגתי את כל הסיפורים תחת סעיף קנאה, הרי היית שלי והיית נאמן. אני שהכרתי אותך כל כך טוב, ידעתי לזהות את כל הסימנים בעיניים שלך. וידעתי שאתה שלי.
עד שבאת והצעת לי לנסות, שאולי אני צריכה שינוי אווירה, שאתה יודע שלא טוב לי, שאתה כבר לא מספיק לי. תפסת אותי בשפל הכי גדול שלי, עם ביטחון עצמי מרוסק. תוך כמה ימים כבר יצרת קשר עם עוד זוג - וכדור השלג התחיל להתגלגל.
כן, אני זו שמארגנת את חילופי הזוגות
הפעם הראשונה היתה טראומטית בשבילי, אי נוחות קיצונית יחד עם פחדים וחששות. אתה, לעומת זאת, עשית חיים. אתה אפילו לא זוכר איך בכיתי לתוך הכרית באותו לילה, יודעת שנפל דבר, ולא יודעת עד כמה.
למדתי עם הזמן להשתחרר, אפילו ליהנות, ובעיקר להציג את ההצגה. את זו שאתה צריך, את זו שהסובבים אותנו צריכים. כן, אני זו שמארגנת את חילופי הזוגות. מוצאת את הוילות לסוף השבוע. מארגנת משקאות וכיבוד, אמונה על רשימת המוזמנים, דואגת לסטוק של קונדומים מסוגים שונים ומשונים, לאביזרים. זו הפכה להיות הפקה ראשית - ואתה לא ראית.
אולי היה עדיף שתמצא לך סתם סיפור מהצד, אפילו כזה שאדע עליו. לפחות הייתי יכולה לחיות חיים שקטים. הרי כך או כך אתה כבר לא באמת שלי. לראות את האיש הזה שנשבע לי אמונים מלטף אשה אחת, מנשק אחרת ושוכב עם שלישית, זה כבר יותר מדי.
ולך לא איכפת מי איתי? שום שמץ קינאה? בגבוהים ממך? בחסונים ממך? במצויידים ממך?
ואחרי כל פסגת עונג שהגעתי אליה – ובאמת שעל כך אין לי תלונות – הגיע בור תחתיות אפל. תחושת מיאוס עצמי גדולה שהסתרתי מאחורי חיוך בליפסטיק אדום. זה לא מה שרציתי, אבל נשאבתי לשיכרון הכוח. הכוח שלי. הכוח שלנו כזוג. שכנעתי את עצמי שאנחנו שנינו החזקים, צוחקים על כולם, עושים מה שטוב רק לנו. ארבע שנים של שכנוע עצמי.
עמדתי והקשבתי לשתיהן טוחנות את הפרטים שהצליחו לדלות והרגשתי חזקה. ואז הגיעה המכה. "מסכנה אשתו", לחשו זו לזו.
לפנייה לכתב/ת 
